בית אברהם לנדא ע

אם הי' חולין כו' ולכאורה תמוה הרבה דא"כ באוכל תרומת חמץ בפסח נהי דלפי מידה משלם מכל מקום הא לאו אכילה היא כיון דבלא זה אסור משום חמץ כמו נזיר דפטור וגם לפי מה דמשני דאתי כריה"ג מכל מקום קשה הא לא עדיף מנזיר דפטור וגם קשה דבאותו פרק ה"ז כתב האוכל תרומה שוגג ביום הכפורים חייב ומ"ש מנזיר דפטור ונראה לומר בטעמו של הרמב"ם. דהא לכאורה יש להבין לפי מה דמסיק לפי דמים משלם אם כן קשה אמאי משלם את החומש הא מכיון דלעסי' ואימאיס לא שוה לכלום וא"ל דחייב על ההיזק דהא כי יאכל כתיב פרט למזיק דפטור מחומש וצ"ל כמ"ש התוס' כתובות דכיון דחסר קצת צריך לשלם מה שנהנה וה"נ דנהי דאימאיס מ"מ חזי קצת וממילא צריך לשלם מה שנהנה מן התרומה

אך דיש להבין לפי מאי דקיי"ל באוכל דברים אסורים בשוגג דאין צריך לשלם מה שנהנה כמבואר בח"מ (סימן רל"ד) גבי מוכר דברים האסורים והטעם דאכילת איסור לא מיחשב הנאה וא"כ ה"נ אמאי צריך לשלם מה שנהנה הא לאו הנאה היא ונהי דמחשיב אכילה כמו באוכל חלב בשוגג דחשיב אכילה מכל מקום לאו הנאה הוא ואם כן לא יהיה צריך לשלם אלא כמה ששוה בשעת הבליעה דאז בא חיוב החומש ואז כבר אימאס ולא שוה רק פחות משוה פרוטה כמ"ש התוספ' כתובות (דף ל"ב) וצ"ל דבתרומה לא דמי למוכר דברים אסורים דאינו צריך לשלם מה שנהנה דלאו הנאה היא כיון דאכילת איסור הוא ונהי דיחזור לו לוקח המעות מכל מקום לא מתקין איסורי' בהכי ולכך לא חשיב הנאה משא"כ בתשלומין דתרומה דכפרה נינהו ומיתקן איסורי' בתשלומין שפיר צריך לשלם מה שנהנה ואם ישלם הוה ליה כפרה ושפיר מיחשיב האכילה הנאה

ו"לפז נראה דלא שייך אלא באם לא היה רק איסור תרומה לחוד וכיון דאית ליה כפרה מיחשב הנאה אבל באם הוא עוד איסור אחר כמו בנזיר ששתה יין של תרומ' דנהי דאיכפר לי' אכילת תרומה מכל מקום איסור נזירות לא איכפר וממילא לא מחשיב הנאה כמו גבי מוכר דברים איסורים וא"כ אין צריך לשלם את החומש לפי דמים דבשעת הבליע' כבר אימאיס ואינו שוה לכלום. ומה שנהנה לא שייך כיון דהיא אכילת איסור לא מיחשב הנאה והאיסור לא יתיקן בתשלומין דאינו מועיל רק לתרומה אבל לא לאיסור נזירות ושפיר טעמיה דהרמב"ם ותוספתא דנזיר ששתה יין של תרומה פטור מחומש

ולפ"ז נראה דכל זה הוא לפי מה דקיי"ל לפי דמים משלם. אבל לפי מה דס"ד מעיקרא לפי מדה משלם אם כן גם נזיר מחויב דנהי דלא חזי בשעת הבליעה מחמת דאימאיס מכל מקום הא לפי מדה משלם אף דלא חזי ואין צריך לשלם מחמת מה שנהנה רק מחמת האכילה דשפיר חשיב אכילה אף דברים איסורים כמו כל חייבי חטאת על אכילת איסור בשוגג וממילא גם גבי חמץ מחויב וא"ש

אך אכתי צריך להבין לפי מה דדחי דאתיא כריה"ג ולפי דמים משלם אם כן קשיא דאמאי משלם דלהוי כמו נזיר דפטור כיון דלפי דמים הוא ונראה די"ל דלפי המסקנא מיירי מתניתן שהיה מזיד בחמץ רק בתרומה היה שוגג ואם כן שפיר צריך קרא לשלם מה שנהנה דנהי דאימאיס מכל מקום מה שנהנה צריך לשלם. ומחמת אכילת איסור לא שייך דלא חשיב הנאה ז"א דהא מחמת תרומה הוה ליה כפרה וחשיב אכילה על ידי התשלומין כנ"ל ומחמת איסור חמץ נמי הוה הנאה דהא היה מזיד על החמץ ורצה בכך פשיטא דחשיב הנאה. ולא דמי למוכר דברים אסורים דאכל בשוגג

אך מכל מקום נשאר עלינו ליישב ממה שכתב הרמב"ם באוכל יום הכפורים דמשלם את החומש דמשמע אף שהיה שוגג בשתיהם וקשה דליהוי דמי לגמרי לנזיר דפטור

ונראה ליישב לפמ"ש התוספ' חולין (דף ה' ב') ד"ה צדיקים עצמם כו' דהא דאמר בר"ה כמה בסים תבשילי' דבבלאה בצומא רבא דמערבא היינו משום דהמאכל הוא היתר רק בשעה האסורה ע"כ. אם כן יש לומר נמי דהא דאמרינן דאכילת דבר איסור לא חשיב הנאה היינו באכילת איסור דאשכחן אין הקב"ה מכשיל לצדיק בזה ולא הוה הנאה נמי משא"כ במאכל של היתר רק בשעה האסורה כמו ביום הכפורים שפיר חשיב הנאה ולכך חייב חומש