בית אברהם לנדא ז

ובזה נראה לתרץ קושיית התוס' בד"ה מורי להו כר"מ שהקשו דאף בשוגג ראוי לאסור כל נכרי שעשה מלאכה בשביל ישראל. ותירצו דבמבשל אין. הנאה כ"כ דראוי לכוס. והקשו משוחט דאף בשוגג ואסר ע"ש. ולפי האמור מיושב דאף בשוחט ההנאה מועטת. ואדרבה אמרינן דהקלקול יותר על התיקון והוה ס"ד דגרע ממבשל ואף לפי האמת מ"מ די לאסור במזיד כמו מבשל אבל לא בשוגג. דמ"מ הנאה מועטת מיחשב וא"ש

ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דשפיר מקשה דאמאי נסבין חברייא למימר ר"י הוא. הא אפילו כר"מ נמי אתא ואסור בשוחט משום מוקצה. דא"ל דדומיא דיוהכ"פ קתני דאף במסוכנת אסור והתם לא שייך מוקצה לדברי הרי"ף דאתמול נמי היתה עומדת לכלבים ומוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. ז"א דהא אמרינן לעיל דאף בסכין של ע"ז אסור לשחוט מסוכנת משום דמתקן הוא ע"ש. וא"כ כיון דגבי מסוכנת מיקרי תיקון והוי הנאה מרובה. א"כ אף בשוגג אסור לר"מ כמו נכרי שעשה מלאכה בשביל ישראל כיון דנהנה הרבה כקושיית התוס' כנ"ל. וממ"נ אסורה השחיטה ליומא לר"מ בבריאה מטעם מוקצה ובמסוכנת מטעם חשלא יהנה ממלאכת שבת

ובאופן אחר נראה לתרץ קושיא הנ"ל דאמאי לא קאמר לר"מ שריא במסוכנת דהוי מוכן לכלבים והוי מוכן לאדם. דהא לכאורה יש להקשות על תירץ הגמ' בביצה דמוכן לכלבים הוה מוכן לאדם משום דדעתי' דאינש על כל מה דחזי הא כתבו התוס' שבת (דף מ"ו ב') על קושיית הגמ' דמפירין נדרים בשבת דמוקצה הם דמי יימר דמזדקק לה בעל. דאע"ג דפירות שנדרה הנאה מהם אינם מוקצים לענין טלטול דהא חזי לאחריני. מ"מ לענין אכילה אתקצי לה ע"ש א"כ קשה טובא דמאי מהני דמוכן לכלבים מ"מ הא לענין אכילה אתקצי לבני אדם ולא עדיף מפירות שאסר על עצמו אדם אחד. אע"ג דלכל העולם הם ראוין מ"מ לאוסר ע"ע לא מהני היתר חכם לאכלם באותו שבת מטעם דאתקצאי עליו בה"ש לאכילה. ואע"ג דמוסרין הם לו הפירות בכל הנאת שבעולם ומאי מהני דלא איתקצי מאכילת כלבים מ"מ האכילה היתה אסורה לב"א בה"ש ואתקצי לכולי יומא והיא לכאורה קושיא עצומה. ונראה לתרץ עפ"י דברי הר"ן ריש ביצה שהבאתי לעיל דלכך פריך בשבת בעלמא תשתרי ואע"ג דמוקצה מחמת איסור שבת מ"מ התרנגולת לבדה אסורה. אבל הביצה לא נאסר מעולם, אבל בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דלא הי' על התרנגולת שם אוכל כלל מיקרי הביצה נולד ע"ש היטב. וא"כ לפי מה דס"ד דמוכן לכלבים לא הוי מוכן לאדם וכיון דהאם קיימא לכלבים ולא הוכנה כלל לאדם. א"כ גם העגל יאסר דחשיב נולד כמו בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דמיחשב הביצה נולד. אבל לפי מה דמסיק דמוכן לכלבים חשיב מוכן לאדם. רק דנימא דמ"מ לאכילה אתקצי לב"א וא"כ אמרינן דרק האם. אתקצי. אבל העגל לא נאסר מעולם לאכילה כיון דרק משום איסור נבלה היתה אסורה ואריא הוא דרביעא עלי' וכסברת הר"ן ודמי ממש לבילה הנולד בשבת וזה ברור

ולפ"ז בבהמה מסוכנת בשבת ושחטו אותה בשבת שפיר אסורה באכילה ליומא. ואפילו היתה ראוי' חי לכלבים דמ"מ האכילה אסורה לב"א בה"ש. ומה מהני דהיתה מוכנת לכלבים לא עדיף מאם הי' מוכן לשאר בני אדם רק לאדם אחד אתקצי מאכילה בבה"ש דאתקצי לכולי' יומא כדמוכח מדברי התוס' שבת הנ"ל ומיושב שפיר קושיא הנ"ל

ובזה מתורץ נמי קושיית התוס' ד"ה כגון שקצץ לו דלעת שהקשו דהא הוי מוכן לבהמה ע"ש. ולפי הנ"ל מתורץ דזה לא מהני רק לענין דלא מיחשב נולד מכיון שלא נאסר מעולם. אבל לגוף הדבר לענין אכילה לא מהני דהא מ"מ איתקצי מאכילת ב"א. ולא עדיף מנדר דחשיב מוקצה לאכילה לדידי' כנ"ל

וגם מיושב בזה דברי הרשב"א בחידושין בסוגיא זו ד"ה עד כאן לא קשרי ר"מ שכתב ואיכא מ"ד דאפילו ר"ש מודה הוא בשוחט שאסור דשאני התם דאדם יושב ומצפה אימת תמות בהמתו דמיתא שכיחא אבל שוחט דבר רחוק הוא שיהא יושב ומצפה כו' ע"ש. ולכאורה קשה כיון דמיתא שכיחא הוי מוכן לבהמה לר"ש א"כ גם לאדם תשתרי דמוכן לבהמה הוי מוכן לאדם ולפי הנ"ל מיושב וא"ש

תוס' ד"ה מחתכין כו' והא דאמרינן בפ' כ"כ דלא יעמיד אדם [בהמתו] על גבי מוקצה בשבת כו' במקום שלא היתה הבהמה יכולה