בית אברהם לנדא סח

פרוטה אם כן תקשה מאי מקשה הגמ' מחמץ הא לאו בר דמים הוא הא חזיא קצת פחות מפרוטה לאפרו ואם כן צריך לשלם מה שנהנה דמגלגלין עליו את הכל היכא דחסר אפילו פחות מפרוטה כמ"ש התוס' להדיא כתובות (דף ל"ב) ד"ה לא צריכא דמצי כו' וצריך לומר דהכא אזלא הסוגיא אליבא דחכמים דאית להו ביעור חמץ אף מפרר כו' והוה מהנקברין דאפרן אסור ואם כן לא שוה מידי והוה זה נהנה וזה לא חסר. וא"ל דאכתי מה מקשה הגמר' דלמא אתיא מתניתן כר"י דאית ליה חמץ בשריפה ואם כן הוה מהנשרפין דאפרן מותר וכיון דחסר קצת מגלגלין עליו לפי מה שנהנה כנ"ל. ז"א דאם כן אכתי תקשה אימא סיפא דאמאי במזיד פטור מלשלם גם כן לפי מה שנהנה וכיון דע"כ צריך לאוקמיה כרנב"ה והוא שלא אליבא דהלכתא בפשיטות מוקי לה כריה"ג דסבר חמץ בר דמים הוא

ועפ"י האמור יש ליישב דברי פי' המשניות להרמב"ם התמוהים מאוד שכתב בטעם דמזיד פטור מטעם דאינו לוקה ומשלם וגם פטור מדמי עצים דהא אסור בהנאה ולא חזי להסקה ע"ש ותמוה דמ"ש מטעם דאינו לוקה ומשלם הא בגמ' מבואר דאתיא כרנב"ה. וגם מ"ש אחר כך משום דלא חזי להסקה. וקשה אם כן ע"כ מפרש דמתניתין סברה לפי מדה משלם ובסיפא פטור משום דלא חזי אם כן למה כתב הטעם מחמת דאינו לוקה ומשלם. ועיין תוס' יו"ט שתמה הרבה

ולפמ"ש יש ליישב דהא צריך להבין למה מוקי מתניתין שלא אליבא דהלכתא כרנב"ה ואמאי לא מוקי דמיירי בהתרו בו ואם כן אינו לוקה ומשלם כמו שפסק הרמב"ם (פ"ו מתרומה) בהזיד בתרומה והתרו בו דפטור מתשלומין וצ"ל דאם כן תקשה למה נקיט בתרומה ולא נקיט בחמץ דעלמ' בהתרו בו למלקות דשוגג חייב מזיד פטור ואם כן צ"ל כתירץ רש"י דאשמועינן דאף מיתה בידי שמים פטור וזה אינו אלא אליבא דרנב"ה אבל אליבא דחכמים אינו פוטר רק מלקות אם כן לא הוה רבותא בתרומה ולינקוט חמץ גרידא לכך מוקי כרנב"ה

ולפ"ז י"ל דהרמב"ם בפירושי' מפרש דאתיא מתני' כמ"ד לפי מידה כמו שפירש רש"י במתני' רק דמ"מ קשה דאמאי בסיפא פטור הא מכל מקום נהנה ותקשה למ"ד זה נהנה וזה לא חסר חייב אם כן אף דלא חסר כלל חייב מטעם נהנה. לכך פירש הרמב"ם דמיירי דהתרו בו ואם כן אין לוקה ומשלם ואין צריך לומר דאתיא מתניתין שלא אליבא דהלכת' כרנב"ה ולא קשה כנ"ל דאמאי נקט בחמץ ותרומה ולא בחמץ דעלמא זה אינו דדוקא למ"ד לפי דמים משלם הוה מצי למינקט בחמץ דעלמא משא"כ אי לפי מידה משלם שפיר נקיט בתרומה משום רישא אלא דאכתי תקשה מדאגבה קניא כמו דמקשה בכתובות וצריך לדחוקי בגוונא דלא שכיח בתחב לו חבירו לכך פירש הרמב"ם דהכא חמץ בפסח לאו בר דמים הוא דאסור בהנאה ורק מטעם נהנה יתחייב ואם כן על הגבהה אין לחייבו רק על הנאה ושפיר פוטרו המלקות דבאין כאחד בשעת הנאה וא"כ הני תרי טעמי צריכי אהדדי

ומיושב דברי הפי' המשניות דלא סתרי אהדדי וגם מיושב מה שהקשה עוד בתוס' יו"ט דאם כן למה נקיט בחמץ דהא גם בתרומה פטור בהתרו בו משום מלקות ולפי האמור ניחא דבתרומה קשיא הא מדאגבה קניא וצריך לדחוקי במציאות רחוק שתחב לו חבירו ולכך נקיט המתניתן בתרומת חמץ דלא שייך מדאגבה קניא דהא לא שויא מידי ואינו חייב רק על הנאה ואז באין כאחד המלקות ופטור מתשלומין

ולפ"ז יש ליישב נמי דברי הרמב"ם (פ"ו מתרומות) וז"ל זר שאכל תרומה בין בשוגג בין במזיד כו' ולוקה על אכילתה ואין משלם דמי מה שאכל כו' והקשה משנה למלך אמאי לא מפרש הרמב"ם דמיירי בתחב לו חבירו כמו דאיתא בכתובות (דף ל') ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם שם מיירי אפי' בתרומה טמאה כדאיתא שם ברמב"ם להדיא וא"כ אף בלא תחב יש נמי נ"מ דמחמת הגבהה אינו חייב אלא כמו ששוה התרומה להסקה אבל מכל מקום יתחייב מחמת שנהנה וע"ז קאמר הרמב"ם שפיר דאינו לוקה ומשלם דעל הנאה שפיר יש חיוב מיתה ובאין כאחד ומדויק לשון הרמב"ם ואין משלם דמי מה שאכל דהיינו שאין צריך לשלם כמה שנהנה רק מתורת גזלן דמדאגביה קניא אם כן אין צריך לשלם