בית אברהם לנדא סז

והקשה תוס' דהו"מ למיפרך אמתניתן דהאוכל תרומת חמץ בפסח ונראה לתרץ לפמ"ש דהא דמוקי לה כרנב"ה היינו משום סיפא דמיירי בתרומה טמאה דאז אינו מצווה לבערו אבל ברישא י"ל דלכך פטור דיכול לומר לו מה אזיקתך הכל מצווין עליו לבערו ואם כן כיון דבתרומה טמאה שרי להשהותו משום דלא חשיב לכם לסברת הריב"א דהוה כמו של גבוה דהעיקר צריך לשורפו משום מצוותו וגבי גבוה לא שייך דין גזל דהא אימעט מרעהו אם כן לא שייך מדאגביה קניא דהא ליתא בתורת גזל כדין של גבוה רק מטעם מזיק חייב לדעת הפוסקים דמזיק הקדש חייב או מטעם נהנה אבל מד אגביה קניא לא שייך דדין גזל לא שייך גבי של גבוה לענין כפל וה"ה לענין אונסין כנ"ל

ועפ"י האמור מיושב נמי מה שהקשיתי לעיל לפי מאי דמוקי כריה"ג אם כן למה נקיט המתני' דמי עצים דהא שפיר אשמעינן מדקתני פטור מתשלומים דמשמע לגמרי ולא שייך כנ"ל וע"פ מ"ש מתורץ דרישא דאיירי בתרומה טהורה אם כן לא מיפטר מדר' נב"ה דהא מדאגביה קניא כקושיית התוספ' רק מטעם דהכל מצווין עליו לבערו אבל בתרומה טמאה לא שייך זה דהא רשאי להשהותו כנ"ל רק מכל מקום פטור מטעם דרנב"ה דכרת פטור מתשלומין דלא שייך מדאגבי' קניא דלא שייך דין גזל גבי גבוה ושפיר נקיט תרווייהו דתרי טעמי נינהו ולפ"ז מיושב נמי מה שהקשה רש"י דלמה נקיט בתרומת חמץ ולא נקיט בחמץ דעלמא. ומה שתירץ רש"י דאשמועינן דאף מיתה בידי שמים פוטר לא אתי שפיר לרבא דאית ליה בכתובות דמיתה בידי שמים אינו פוטר לרנב"ה. ולפמ"ש א"ש דבחמץ דעלמא לכו"ע פטור משום דהכל מצווין עליו לבערו כיון שעובר עליו על בל יראה ולא צריך לדרנב"ה להכי נקט בתרומה טמאה דלא מיפטר אלא מטעם כרת דהא אינו מצווה לבערו כנ"ל

ועפ"י האמור מיושב מה שהביא הטעם המלך בשם הצל"ח דמדקדק אמאי נקיט בפסח והא קודם הפסח משש שעה ולמעלה אסור מדאורייתא. ולפי הנ"ל ניחא דהא כמה פוסקים סוברים דבל יראה אינו עד הלילה ואם כן לא שייך הכל מצווים עליו לבערו דהא לא עובר בבל יראה ואי משום מ"ע דתשביתו יכול לקיים עד הלילה כדמוכח מדברי התוס' פסחים (כ"ח ב') ד"ה ומשעה שהקשו יסיקנו מעט מעט ומה שתירצו דלמא אתי למיכל מיניה לא שייך גבי תרומה טמאה דמיבדל בדיל מיניה ובלא זה הא מסקינן בסוף פרק קמא דתרומה טמאה צריך להניחו בכלי מיאוס דלא ליתי לידי תקלה וכן פסקה הרמב"ם (פי"ב מתרומות)

דף ל"ב א' איבעיא להו כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם כו' לכאורה יל"ד אמאי דחיק לאשכוחי גוונא אחריתי ולא מיבעי ליה אגופא דמתניתן דקתני אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה היאך משלם בתרומה טמאה אי לפי דמים אם כן לא צריך רק לשלם חולין לפי מה שהיה שוה הת"ט להסקה. משא"כ אי לפי מדה מפסיד הרבה וגם הכהן מרויח הרבה אי משלם לו חולין טהורים לפי מדה

ולכאורה היה נראה לומר דנהי דת"ט לא חזיא אלא להסקה מכל מקום צריך לשלם לו כפי מה שנהנה כמ"ש התוס' כתובות (דף ל') בתוחב לו בבית הבליעה אף דלא חזיא למידי מכל מקום צריך לשלם מה שנהנה כיון דחזיא קצת מגלגלין עליו את הכל ע"ש ואם כן ה"נ צריך לשלם כפי מה שנהנה ואם כן אי לפי דמים ישלם מכל מקום צריך לשלם חולין טהורין כפי מה שאכל ונהנה והא דפריך ממתני' דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא ולא נימא דהא מ"מ נהנה נראה דלא דמי דהא כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה אם כן לא חסר מידי ואינו צריך לשלם מטעם נהנה דהוה זה נהנה וזה לא חסר דפטור וגם איסורי הנאה לאו דבעלים נינהו כדאיתא ב"ק (דף ע"א) ואם כן אינו צריך לשלם מטעם נהנה כיון דלא חשיב כלל בעלים משא"כ בתרומה טמאה דחזיא להסקה ושפיר חשיב בעלים לכך צריך לשלם לפי מה שנהנה אלא שיש לראות לפמ"ש הרשב"א בסוכה פרק לולב הגזול דגם איסורי הנאה חשיב בעלים ואם כן צ"ל הכא גבי חמץ משום דלא שוה כלל הוה זה נהנה וזה לא חסר

אך אכתי תקשה לפי מה שהקשו התוספת פסחים (דף כ"ט) ד"ה אין פודין דהא אכתי ראוי ליהנות באפרו וגם אמאי קידשה באיסורי הנאה אינו מקודשת הא חזי לאפרו. ותירצו שאפר אין בו שוה