בית אברהם לנדא סו

מרישא דפטור משלומין לגמרי משמע ולכך פירש"י דמיירי בטמאה אם כן לא שמעינן לה מרישא דה"א דדוקא בטהורה פטור משום דחמץ בפסח אסור בהנאה ולאחר פסח לא מצי משהי לה משום בל יראה אבל בתרומה טמאה דליכא בל יראה חייב משום דהוה גורם לממון קמ"ל דמכל מקום פטור משום דלאו כממון דמי

ועפי"ז מיושב קושיית הפ"י מה שהקשה דמאי מקשה הגמר' ממתניתן דלמא מיירי בתרומה שלא בא ליד כהן והוה גורם לממון. ועפ"י הנ"ל מיושב דהוא כר"ש אם כן בתרומה טמאה לא היה רבותא דשפיר שמעינן לה מרישא ועיין תוס' ביצה (דף כ"א) ד"ה אבל נדרים כו' שכתבו אף דהוה ממונו לקדש האשה מכל מקום לענין המלאכה מיקרי לצורך גבוה אם כן אין זה מוכח מה שכתבתי לעיל די"ל דאף דתשוב לגבוה מיקרי ממונו לענין בל יראה

והנה לכאורה לפי מה שישבתי דברי רש"י דרש"י הוכיח מיתורא דמתניתן דאיירי בטמאה א"כ תקשה לפי מה דמתרץ דאתיא כריה"ג וכרבי נב"ה אם כן למה נקיט מדמי עצים דהא מרישא שמעינן לה דפטור מתשלומין לגמרי משמע ולא שייך כתירץ הנ"ל. ונראה דיש ליישב עפ"י מה שכתב הרמב"ם (פי"ט מסנהדרין) דזר שאכל בין תרומה טמאה או טהורה לוקה ותמה הלח"מ דהא לא ידעינן מלקות ומיתה גבי זר אלא משום דסמיך ומתו בו כו' וגבי כהן טמא שאכל תרומה טמאה פסקינן דאינו במיתה משום דהיא מחוללת וגבי זר אמאי חייב מיתה.. ותירץ שם בדוחק דדוקא גבי כהן מיקרי מחוללת לא לגבי זר ותמה אחר כך מניין להרמב"ם סבר' מחודשת כזו ע"ש. ונראה דיש ראיה לרמב"ם מסוגיא זו לפי מה דמפרש רש"י לקמן דלהכי נקיט בתרומה ולא בחמץ גרידא לאשמעינן דאף מיתה בידי שמים פוטר מתשלומין ואם כן ע"כ צ"ל דאף בתרומה טמאה חייב מיתה ודינו של הרמב"ם מוכח לחלק כסברת הלח"מ הנ"ל. ולפ"ז שפיר נקט מתניתן דפטור מדמי עצים אף בתרומה טמאה דלא שמעינן לה מרישא דה"א דוקא בטהורה חייב מיתה משא"כ בטמאה דהוה מחוללת כקושיית הלח"מ. ובאמת נראה לומר דאי בטמאה פטור מטעם דהוה תחוללת א"כ לא יתחייב זר חומש דלא מיקרי קודש כמ"ש הרמב"ם (פרק ז' מתרומות ה"א) בזה"ל שהרי אינה קדושה ע"ש. ואם כן אמאי משלם חומש על תרומה טמאה וגם אמרינן בכריתות (דף ז') סך כהן בשמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו כו' והטעם משום שכבר נתחלל אם כן לענין תרומה טמאה נמי נימא כן ואמאי חייב חומש אלא ע"כ צ"ל כסברת הלח"מ דלענין זר אכתי בקדושתו קיימא

ולפמ"ש לעיל דלסברת הריב"א בשבת אינו עובר על בל יראה על תרומה טמאה מיושב מה דיש מהדקדוק בדברי הגמ' לקמן דפריך אי ריה"ג אמאי פטור מתשלומין ומדמי עצים דלכאורה נראה דהוא שפת יתר. דבקצרה הו"ל להקשות דאמאי בסיפ' פטור. ונראה דהא מבואר ב"ק (דף צ"ח) דגזל חמץ ובא אחר ושרפו במועד פטור אף למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי משום דהכל מצווין עליו לבערו ואם כן לכאורה קשה מאי מקשה הגמ' אי ריה"ג אמאי פטור הא י"ל דנהי דריה"ג סבר דשרי להסיקו תחת תבשילו מכל מקום כל רגע עובר על בל יראה לשיטת החולקים על התוס' גבי משהא חמץ על מנת לבערו ואינו רשאי להשהות אצלו כלל עד שעה שיהנה ממנו דכבר כתב בעל המאור דלר"ש דחמץ בפסח מותר לפני זמנו מכל מקום איכא עשה דתשביתו רק שבאכילתו מבערו כמ"ש הטור (בסימן תמ"ג) ואם כן אמאי יתחייב לשלם הא באכילתו הצילו מאיסורא דבל יראה ומה בכך דהוא עביד איסורא מכל מקום השביתו מן העולם וע"ז הכל מצווים לבערו. וא"ל דהא מכל מקום נהנה ז"א כיון דעל חסרונו אינו חייב ואי אבדו בידים היה פטור אף לריה"ג דשרי בהנאה מכל מקום היה זריז לבערו בכדי שלא יעבור עליו רגע על בל יראה אם כן על הנאה נמי לא יתחייב) דהוה זה נהנה וזה לא חסר. אך לפמ"ש לעיל ניחא דאכתי תקשה מסיפא דאמאי פטור מדמי עצים דמיירי בתרומה טמאה ואינו עובר על בל יראה א"כ שפיר יתחייב דהאי אינו מצוה עליו לבערו ולפי"ז מדוקדק היטב לשון הגמר' דעיקר הקושיא מסיפא דאמאי פטור מדמי עצים אבל מרישא לא קשיא די"ל כנ"ל

ועפי"ז יש ליישב קושיית התוס' בכתובות (דף ל') דמקשה ולאביי פטור והאמר רב חסדא וכו'