בית אברהם לנדא סד

לחלב אסור ולשיטת התוס' שם דכה"כ מיקרי לא בא מאליו רק על ידי מעשים שלו אם כן קשה דהיאך יליף ק"ו מערלה דאיכא למיפרך מה לערלה דאיסורו בא מאליו משא"כ בב"ח. אך די"ל כה"כ יוכיח דלאו בא מאליו לשיטת התוספת

ועיין בצל"ח שכתב דלכך אינו לוקה על חב"ע לשיטת הרמב"ם אף דאיכא ק"ו מערלה מ"מ איכא למיפרך שלא היה לו שעת הכושר ולא שייך יוכיח מכה"כ דמה לכה"כ שחייב שלא כדרך הנאתו וגם שור הנסקל ליכא יוכיח דמה לשור הנסקל שנעבד בו עבירה חמורה מיתת ב"ד ע"ש. והנה אכתי קשה דנילף מערלה ושור הנסקל במה הצד וחזר הדין כמו דמקשינן חולין (דף ט"ו) ובזה ליכא פירכא כל דהו שכן גידולי קרקע ע"ש. ולפמ"ש הלח"מ (פ"ח מהל' מ"א) דרמב"ם פסק חב"ע לאו דאורייתא אם כן ניחא דאיכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח דגם חב"ע אינו אסור אפילו באכילה לשיטת הרמב"ם

דף כ"ה א' תוס' ד"ה מה לחמץ בפסח כו' עי' בצל"ח שהביא קושיא בשם ס' אבן עוזר דהא אכתי בבן פקועה הו"ל שעת הכושר וכתב הצל"ח דאכתי איכא איסורא דלא תאכלו על הדם כמו מפרכסת דאסור לאכול קודם שתצא נפשה ע"ש והנה לדעתי אי אמרינן בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת עיין חולין (דף ק"ג) אם כן גם איסור דלא תאכלו על הדם לא שייך בחייה קודם שנחתך ממנה אבר והדבר מוכרח שם בגמר' דאל"כ קשה למ"ד לאו לאברים עומדת אם כן היאך חייל איסור אמה"ח על איסור דלא תאכלו על הדם. ודוחק לומר דבאמת לא חייל איסור אמה"ח עד שתמות הבהמה אח"כ דפקע איסורא קמא דהא לא מצינו כן. וגם מסוגי' חולין (דף ק"ג) מוכח דליתא אלא ע"כ צ"ל דלמ"ד לאו לאברים עומדת לא חל איסור אמה"ח מחיים גם לאו דלא תאכלו על הדם לא שייך מחיים. והא דכתבו כאן שלא היה שעת הכושר לאכילה היינו מחמת איסור שאינו זבוח דחל מחיים כמ"ש התוספת שבועות (כ"ד) וחולין (דף ק"כ) ד"ה מה להנך שכן לא היתה כו' דנבילה כמו שהוא עתה לא היה כו' והוא כשיטת הי"מ שהביא רש"י לקמן גבי כה"כ עיקרן נאסר ע"ש והנה לפ"ז גם שור הנסקל מיקרי לא היה לו שעת הכושר דתכף משחל עליו שם שור הנסקל לא הה לו היתר משא"כ חמץ דגם קודם הפסח שמו עליו ובשר בחלב מחמת דאי תרי ליה כולי יומא כמו שפי' רש"י רק דקשה לשיטת ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים עיין סנהדרין (דף פ') אם כן גם שור הנסקל מיקרי שעת הכושר לאחר שחל עליו שם שור הנסקל מכל מקום מותר מחיים עד אחר מיתה או שחיטה ולזה כתבו שפיר דמכל מקום לאכילה לא היה לו שעת הכושר תיכף משנעשה שור הנסקל ורק להנאה מחיים אבל לא לאכילה ואם כן אף בבן פקועה מכל מקום לא מיקרי שעת הכושר דהא מכל מקום תיכף כשחל עליו שם שור הנסקל אסור באכילה וא"ש

ולכאורה יש להבין דאמאי לא יליף הק"ו מחמץ בפסח שלא נעבד בו עבירה כגון שבטל כמ"ש מהרש"א לקמן בתוספ' ד"ה מה לכלאי הכרם כו' ואי דחמץ ענוש כרת שור הנסקל יוכיח. וא"ל דלא היה לו שעת הכושר לאכילה חמץ יוכיח וחזר הדין וע"ז ליכא פירכא כל דהוא שכן גידולי קרקע ונראה לומר דהא מסקינן דבב"ח לוקין אף שלא כדרך אכילה משום דלא כתיב אכילה בגופיה

והנה יש להבין דזה ניחא על אכילה דילפינן בגז"ש י"ל דלא כתיב אכילה בגופיה לומר שלוקין על שלא כדרך אכילה אבל הנאה דילפינן מערלה נימא דיו ומה בכך דלא כתיב אכילה בגופיה. אלא די"ל דאף הנאה ילפינן במה הצד מכה"כ כמו שהקשו תוס' ד"ה מה לכה"כ וליכא למימר חמץ ושור הנסקל יוכיח דמה לחמץ ושור הנסקל דגם על אכילה אין לוקין על שלכדה"נ משא"כ בב"ח דאכילה לא בעי דרך הנאתו דלא כתיב אכילה בגופיה ממילא הנאה ילפינן מכה"כ במה הצד. ולפ"ז שפיר עדיפא ליה למינקט חדא מתלת לילף גם מכה"כ דאז לוקין אפי' שלכדה"נ משא"כ אי הוה יליף רק חדא מתרתי דהיינו מחמץ ושור הנסקל דהוה אמרינן דיו לענין הנאה ואינו חייב אלא כדה"נ וא"ש: