בית אברהם לנדא סב

ולפ"ז מיושב נמי מה שהקשיתי לטעם הה"מ דלכך לא קאי אהנאה משום שהוא שלכדה"נ דא"כ אמאי לקי על הנאה בתקרובות עכו"ם. ועפ"י הנ"ל א"ש דהא ע"כ צ"ל דלרמב"ם ג' חילוקים יש דהיינו הנאה אף שהיא שלא כדרך הנאה ממש מכל מקום אסור מדאורייתא רק שאין לוקין אבל שלא כדה"נ ממש אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש הלח"מ וכן מוכח דעת הכ"מ כמ"ש המשל"מ (פרק ה' מיסודי התורה) ואם כן דוקא על שלכדה"נ דהיינו עירוב דברים מרים לתוך יין נסך כיון דליכא איסורא דאורייתא כלל פטור גם ביין נסך דהא לא נלמד מקרא דלא ידבק בידך כו' דהא אכתי לא ידעינן דנקרא חרם או תועבה שלכדה"נ. ואדרבה מקרא דויאכלו זבחי מתים משמע דוקא דרך אכילה אבל בהנאה כיון דגם בשאר איסורי הנאה אסור מדאורייתא כדמוכח מהיתר דנבילה רק שאין לוקין עליהם ואם כן שפיר נקרא חרם ותועבה והוה כמו כל שהוא ושפיר לקי מקרא דלא ידבק כו' דכולל כל מה שנקרא חרם ותועבה ושפיר לקי דהא בההוא קרא לא כתיב אכילה כלל ואפילו הנאה בכלל וזה ברור בעזה"י

והנה לפמ"ש לעיל י"ל דאף על כ"ש לוקה נמי משום לא תביא תועבה דנהי דאכילה בכזית משמע מכל מקום בקרא דלא תביא תועבה לא כתיב אכילה. וכ"ש נמי בכלל תועבה דהא אסור מה"ת. ולפ"ז צריך לומר דהא דכתב הרמב"ם (פי"א ממ"א) דלוקה היינו שתים כמ"ש הלח"מ שם וסמך עצמו על מ"ש פ"ז מעכו"ם

ועיין בצל"ח מה שעמד על דברי הרמב"ם בתחלת הספר ממאכלות אסורות למנותו המצות כתב (בסי' י"ד) שלא ליהנות בשור הנסקל ובסי' כ"ה וכ"ו כתב שלא לאכול ערלה וכה"כ, ומדוע שינה בלשונו ובודאי בדקדוק כתב כן ע"ש ולדעתי נראה שכוונת הרמב"ם הוא עפ"י מ"ש (פ"ד ממ"א הכ"ב) נאמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו כי' וכן כשיסקל לא ימכר כו' לכך נאמר לא יאכל את בשרו ע"ש. והנה מה שכתב הרמב"ם דצריך קרא לאיסור הנאה אף דבברייתא בב"ק (מ"א) מפיק לה רק לשחטו לאחר שנגמר דינו רק משום דמקשה שם דילמא אתי קרא לאיסור הנאה ומשני אם כן לכתוב לא יהנה. א"נ את בשרו למה לי כו' ע"ש ואם כן לתירוצם בתרא משמע דעיקר קרא לאסור הנאה אתי רק שחטו אחר שנגמר דינו ילפינן מאת בשרו אף על גב דעבדיה כעין בשר לכך נקיט הרמב"ם תרוויהו דלא יאכל בשוה"נ צריך על שחטו לאחר גמר דין וגם על הנאה ולכך גם בתחילתו למנין המצות ניחא ליה לנקוט שלא ליהנות כיון די"ל דעיקר קרא להכי הוא דאתי דאכילה בל"ז אסור משום נבילה משא"כ בשאר איסורים דעיקר קרא על אכילה נקיט שלא לאכול וזה פשוט לדעתי בכוונת הרמב"ם

וראיתי בס' המצות להרמב"ם (בל"ת קפ"ח) שכתב הזהירנו מאכול בשר שור הנסקל כו' ולבסוף הביא לשון המכילתא שור שיצא לסקול כו' לכך נאמר לא יאכל ע"ש. הנה מבואר דהתם דהביא לשון המכילתא דעיקר קרא דלא יאכל קאי על שחטו לאחר ג"ד כתב במנין המצות הזהירנו מאכול בשר שור הנסקל אבל בספרו יד החזקה שכתב בפירוש דלכך צריך קרא דלא יאכל משום הנאה גם כן דסמך עצמו על שינויא בתרא דעיקר קרא צריך על הנאה לכך כתב בתחלה במנין המצות שלא ליהנות משוה"נ. ומצינו כמה פעמים שחזר בספרו יד החזקה ממה שכתב בספר המצות ובפרט כאן דאין נ"מ לדינא רק אם נחשוב במנין המצות שם אכילה והנאה בכלל כמו בשאר איסורי הנאה או שנחשוב שם הנאה ג"כ

ויותר נראה לומר דלכך סמך הרמב"ם עצמו על שינויא בתרא בב"ק (שם) דילפינן מאת בשרו דהא לפי מ"ש הה"מ דלכך לא לקי על הנאה משום דהוה שלכדה"נ דעיקר לאכילה עומד או כטעם המשנה למלך משום דלא כתיב בהדיא א"כ קשה דמה פריך לכתוב לא יהנה דאז הוה לקי גם אהנאה ומצאתי אחר כך בשער המלך מיסודי התורה שהקשה כן וצ"ל דאפשר דהגמ' אזלא למ"ד דלוקין על שלכדה"נ משא"כ לפי מה דקיי"ל דאין לוקין אלא כדה"נ א"כ ע"כ צ"ל כתירוצא בתרא דבאמת הקרא אתי להנאה רק שחטו לאחר ג"ד נפיק מאת בשרו אלא דיש לפקפק ע"ז דשפיר פריך לכתוב לא יהנה כיון דנימא דעיקר קרא להנאה אתי דעל אכילה יודע אני שהוא נבילה שפיר הוה כמו דכתיב בהדיא הנאה ולקי עליו ולכתוב לא יהנה אלא ע"כ דקאי על שחטו לאחר ג"ד וא"ש: