בית אברהם לנדא סא

דעיקרן עומד לאכילה יש לראות אמאי סתם הרמב"ם פ"ז מעכו"ם דתקרובת עכו"ם לוקה על הנאה ומשמע אפילו במידי דאכילה והא הרמב"ם פסק (פי"ד מה' מאכלות אסורות) דאפילו יין נסך פטור שלכדה"נ ואם כן אמאי חייב על הנאה. לכך נראה דטעמיה דרמב"ם כמו שכתב המשל"מ משום דהנאה לא כתיבא בהדיא ופשטיה דקרא משמע אכילה משא"כ בע"ז דילפינן מקרא דלא ידבק בידך והנאה ואכילה שוים ולכך ילקה על הנאה. אלא דיש לראות דאמאי פטר הרמב"ם ביין נסך שלכדה"נ הא לא כתיב בו אכילה ומ"ש מכה"כ ובב"ח

ונראה לתרץ עפ"י מ"ש הרמב"ם (פי"א מה' מ"א ה"א) יין שנתנסך לעכו"ם השותה ממנו כל שהוא לוקה מה"ת כו' שנאמר בעבודת עכו"ם ולא ידבק בידך כו' והרמב"ן השיג עליו דלמה לוקה ע"ש בדברי הה"מ. ויותר תמוה דלמה חשיב הרמב"ם תקרובת עכו"ם למצוה בפני עצמו כיון דלקי משום דלא ידבק וכבר מנה במנין המצות שלא ליהנות מע"ז וצ"ל כמ"ש הלח"מ שם דאחר שגילתה התורה שתקרובות עכו"ם הוא בכלל איסור ע"ז שוב אסור ולקי עליו משום שלא ידבק בידך מאומה כו' וראוי למנותו בשתים דהא מכל מקום צריך גילוי דתקרובות עכו"ם אסור וכיון שאסור משום עכו"ם שוב לקי משום לא ידבק כו' ע"ש ואם כן כיון דעיקר איסור נלמד מקרא דויאכלו זבחי מתים ויין אתקש לזבח כמבואר ברמב"ם בעי דוקא דרך אכילה והא דלוקה בכ"ש אף דאכילה הוא בכזית מכל מקום כיון שכתב בפירוש ולא ידבק בידך מאומה הרי דהלאו הוא אפילו על כ"ש משא"כ לענין שלכדה"נ כיון שלא אסר הכתוב בפירוש שלכדה"נ רק מחמת דלא כתיב ביה אכילה אמרינן כיון דעיקר איסורא נלמד מקרא דויאכלו זבחי מתים בעי דוקא דרך הנאתן

ועפ"י זה מיושב מה שהקשה הלח"מ שם דאמאי ביין נסך כתב הרמב"ם דלוקה דמשמע רק אחת ובפ"ז מעכו"ם כתב דלוקה שתים משום לא תביא ומשום לא ידבק ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דודאי מחמת לא תביא תועבה בעי שיעורא דאכילה שהוא כזית כיון דעיקר איסורא ילפינן מקרא דויאכלו זבחי מתים ושיעור אכילה בכזית רק מחמת לא ידבק בידך מאומה מבואר במשמעותיה דקרא דננקוט על כל שהוא ולכך בפי"א (מה' מ"א) דנקיט והשותה ממנו כל שהוא לוקה נקיט הקרא דלא ידבק בידך מאומה ולכך לא לקי אלא חדא משא"כ בפ"ז מעכו"ם דמיירי דנהנה מכזית שפיר לקי גם משום לא תביא תועבה דקאי גם כן על כל הדברים הנאסרים משום לתא דע"ז וא"ש

והנה עדיין יש לפקפק על מה שכתבתי לעיל לחלק לענין כ"ש דלקי בתקרובות עכו"ם משום דכתיב בפירוש ולא ידבק מאומה משא"כ לענין שלכדה"נ אמרינן כיון דעיקר איסורא נלמד מקרא דויאכלו זבחי מתים בעי דוקא דרך אכילה והנאה והוה כמאן דכתיב אכילה בגופיה. דאם כן אכתי תקשי למה לקי אהנאה בתקרובות עכו"ם ונימא נמי כיון דעיקר איסורא משמע דוקא אכילה לא לקי אהנאה כמו בשאר איסורים דלא לקי אהנאה משום דפשטיה דקרא משמע אכילה. וגם לטעם הה"מ שלכך לא לקי אהנאה משום דהוה שלכדה"נ יקשה טובא כמו שהקשיתי לעיל דהא גם ביין נסך פטור שלכדה"נ ואמאי לקי אהנאה. לכך נראה לומר דודאי כיון דלא ידעינן לאו בתקרובות עכו"ם רק משום לא תביא כו' ולא ידבק והיינו לאחר שגילתה התורה מקרא דויאכלו זבחי מתים דאסורים משום לתא דע"ז שוב קאי עליהם הלאו דלא תביא תועבה או לא ידבק. ולפ"ז דוקא על כל שהוא כיון דקיי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מה"ת ואם כן שפיר נקרא תועבה וחרם דהא אסור מדאורייתא אם כן ממילא שוב לוקין עליהם מקרא דלא ידבק כו' או מקרא דלא תביא תועבה כו' דהא גם כ"ש הוא בכלל חרם ותועבה מקרא דויאכלו זבחי מתים לאיסורא דאוריית' כמו כל חצי שיעור באיסורין משא"כ שלכדה"נ כיון דלית ביה איסורא דאורייתא כלל כמ"ש הפוסקים מהא דרבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וא"כ אינו כלל באיסורי דע"ז לא שייך כלל לאסור משום לא ידבק או לא תביא כיון דלא ידעינן כלל בשלא כדרך הנאתן דנקרא תועבה או חרם דהא מקרא דויאכלו זבחי מתים משמע דוקא כדה"נ. ושפיר כתב הרמב"ם (פי"ד מהלכו' מאכלות אסורות) דיין נסך פטור שלכדה"נ: