בית אברהם לנדא ס

של שור הנסקל על גבי מכתו פטור דנהי דמתחלה עומד להנאה אחרת כגון למשוח עורות או להדלקה מכל מקום אחר כך בודאי נמאס ואינו עומד רק לרפואה ושוב הוה כדה"נ ולא דמי לדלקמן דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה דהתם אחר כך ליתא לאיסורא בעיני' רק בשעת הסיכה ואז הוה שלכדה"נ משא"כ במניח חלב על מכתו רק די"ל מכל מקום פטור ממלקות כיון דבשעת הנחה פטור ממילא אחר כך הוה לאו שאין בו מעשה. ועיין שבועות (דף י"ז) תוס' ד"ה או אין צריך שכתבו דלרב ביבי מיקרי לאו שאין בו מעשה אף דמתחלתו בא על ידי מעשה ורק לרב אשי במכות (דף כ"א) מיקרי יש בו מעשה ועיין במשנה למלך (פ"ג מביאת מקדש) שהאריך בזה. לפ"ז שפיר נקיט הגמ' דפטור דלהניח לכתחלה אסור כיון דאם כן יהיה כדה"נ ואסור מדאורייתא רק דאין לוקין משום דאין בו מעשה. ועיין בצל"ח שם שכתב דמדברי הרמב"ם (פי"ד מה' מאכלות אסורות) אין סתירה לדבריו. והנה בדברי הרמב"ם (פ"ה מיסודי התורה ה' ח') שכתב אם עושין לו מלוגמא או רטי' מחמץ בפסח מותר דהוה שלא כדרך הנאתן ע"ש. והדבר ידוע דמלוגמא נפסל מאכילת אדם ואינו עומד אלא לרפואה מ"מ הוה שלכדה"נ כיון דמתחלתו לא היה עומד לכך והדבר מבואר שלא כדעת הצל"ח

תוס' ד"ה הכל מודים בכלאי הכרם כו': עיין פ"י שתמה על דברי התוס' דהא חולין בעזרה אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין ואם כוונתם על איסור דאורייתא א"כ מה זה שכתבו אחר כך גבי בשר בחלב דאין מזהירין מן הדין ע"ש. ונראה לומר דאין כוונת התוס' אחר כך משום דאין לוקין לכך לא נקיט אביי כה"כ דהא אכתי נ"מ לאיסור' אם מדאורייתא אסור רק אפשר דכוונתם דהא אמרי' לקמן דלכך בב"ח לוקין שלכדה"נ משום דלא כתיב אכילה בגופיה ולכאורה יש להבין דלר"א דאית ליה לא תאכלו גם איסור הנאה במשמע א"כ דלמא לכך לא כתיב אכילה בגופיה דלא לילקי אהנאה משום דאין מזהירין מן הדין משא"כ אי הוה כתיב אכילה הוי משמע גם הנאה. וצ"ל דאביי סבר דאיסי אית ליה כחזקיה דהא אמרינן לעיל כתנאי דר"ע סבר לא תאכל לא משמע רק אכילה וא"כ שפיר מוכח מדלא כתיב אכילה בגופיה. ולפ"ז לר' יוסי הגלילי דאית ליה אחד איסור אכילה והנאה במשמע א"כ י"ל דבב"ח כמו נבילה כיון דלא מוכח כלל מהא דלא כתיב אכילה בגופיה דהא אצטריך שלא ילקה על הנאה בב"ח ואם כן לא שייך לומר הכל מודים בבשר בחלב דהא לריה"ג גם גבי בב"ח אין לוקין אלא כדה"נ וא"ש

ועיין במשל"מ (פ"ה מה' יסודי התורה) שהקשה לשיטת הרמב"ם (פ"ח ממ"א) דעל הנאה ליכא מלקות וע"כ צ"ל דהא דאמרינן הכא בכה"כ לוקין ר"ל על אכילה שלכדה"נ אם כן אמאי לא נקיט בב"ח. והצל"ח כתב דמ"ש הרמב"ם (פ"א ממ"א) כל מאכל כו' קאי אדלעיל שכתב כ"מ שנאמר לא יאכל כו' אבל לא בכה"כ דלא כתיב אכילה ע"ש. ולדעתי נראה לומר דודאי בכה"כ לפמ"ש הה"מ בטעם הרמב"ם דלא לקי אהנאה משום דהוה שלכדה"נ ובכה"כ לקי שלכדה"נ מהיכי תיתי דלא ילקי אהנאה וכמ"ש הצל"ח ראיה מדנקיט הגמרא בהניח חלב של שוה"נ ע"ג מכתו כו' משמע דלקי אהנאה. ומ"ש הרמב"ם כל מאכל שאסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כו' נראה שדקדק הרמב"ם בלשונו לכתוב כל מאכל כו' דהיינו דוקא באיסורי לאווין דשייכי רק גבי דברי מאכל וראיה שכתב הרמב"ם שם והדמים מותרים ובאמת מבואר בגמר' ורמב"ם פ"ז מה' עכו"ם דע"ז תופסת דמיה והיאך סתם הרמב"ם כאן וכתב כל מאכל שאסור בהנאה והדמים מותרים. אלא הוא הדבר שכתבתי דאיסורי ע"ז אינם בכלל זה מחמת דאיסורם אינו תולה בדברי מאכל דוקא וע"ז ומשמשי' ותקרובתי' אפילו אינם בדבר מאכל כגון זורק אבן למרקוליס דמיתסר משום תקרובת עכו"ם ובשבר מקל לפניה כמבואר ע"ז (דף נ"א)

ולפ"ז י"ל גם כה"כ כיון דגם הקשים נאסרים כמ"ש התוס' לקמן מהא דתניא תנור שהסיקוהו בקשין של כה"כ כו' ולא תלי איסורייהו בדבר מאכל דוקא אינם בכלל זה שלא ילקה על הנאתן. וכן בע"ז מבואר ברמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ב) שלוקה על הנאה משום דאיסורו מחמת לא תביא תועבה כו' ולא ידבק בידך ולא הוי איסורי אכילה. ולטעם הה"מ דכתב דבאיסורי אכילה הוה הנאה שלא כדה"נ