בית אברהם לנדא נט

דאפילו אמרו הזמן אחר כך מכל מקום איפסלו משעת הגדה ראשונה וראייתו מהא דפסלינן לשטרא באם אמרו בזמנו כתבנהו ע"ש. ואם כן שפיר קשה כנ"ל רק מה שכתב שם בנה"מ דאפי' בדיני נפשות נפסלו תיכף משעת הגדה ראשונה ופשיטא ליה מלתא ע"ש ולדעתי אין נראה כן כיון דקודם גמר החקירות היו יכולים לחזור ולומר מבודים היינו אם כן לא הוה עליהם שם עדות כלל ואיך שייך לומר דיופסלו אז הא אכתי יכולים לחזור בהם רק בדיני נפשות דלא בעינן דו"ח שפיר יש לומר דאם העידו בסתמא ואחר כך אמרו הזמן מעדותם הראשונה יש לומר דנפסלים למפרע דאגלאי מלתא דעל זמן זה העידו

מ"מ יש להתיישב בדבר דאפשר לומר דאפי' בד"נ דבעינן דו"ח וכל זמן שלא נחקרו יכולים לומר מבודים היינו מ"מ אם לא חזרו בהם וגמרו החקירות נפסלו משעת הגדה ראשונה דאז התחיל העדות ונגמר אחר כך. וקצת ראיה לזה מהא דבעי למימר בסנהדרין (דף ס"ה) דעדים זוממין מיקרי יש בהם מעשה דעקימת שפתיו הוה מעשה והא תכ"ד אכתי יכול לחזור בו ועיקר העבירה מה שלא חזרו בהם ואין בו מעשה אלא ע"כ כנ"ל דאם לא חזרו בהם מ"מ התחיל העבירה משעה ראשונה

יש לדחות קצת לפמ"ש הר"ן בנדרים (דף פ"ו) בטעמא דתכ"ד דהוה כמו טעות ואם לא חזרו בהם אגלאי מילתא דהוה עדות מעליא וגם יש ראיה קצת מסוגיא דבטלו ולא בטלו במכות (דף ט"ו) דמ"מ חייב מלקות בלא קיים העשה וחשיב לאו שיש בו מעשה וה"נ אף שהיו יכולים לחזור קודם גמר החקירות מ"מ אחר כך למפרע עברו משעת הגדה. וגם כן יש לדחות קצת ואין להאריך מ"מ נראה לומר דהוה חדא הגדה ודמי למה דאמרינן כתובות (דף ל"א) במעביר ד' אמות ברשות הרבים לענין חיוב תשלומין דמיקרי מיתה ותשלומין כאחד דעקירה צורך הנחה ע"ש. ולפ"ז אפשר גם כן לומר באם אכל כזית איסור בכדי אכילת פרס דגם כן נפסל מתחלת אכילה אף דמתחלה קודם גמר אכילה לא עבר על לאו שיש ואמנם בו מלקות דאין פסול מה"ת מכל מקום בגמר אכילה הוה פסול למפרע וצ"ע בזה

דף כ"ד ב' אמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן כל האסורין וכו' למעוטי שהניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו וכו'. לכאורה יש להבין דהא מסקינן לקמן דרבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה כו' משום דלאו דרך הנאתן הוא ומותר לחולה שאין בו סכנה ואם כן אמאי נקיט בהניח חלב על גבי מכתו דפטור הא אפי' לכתחילה מותר להניח כיון [שהוא] שלא כדרך הנאתן ומותר לכתחילה. ונראה עפ"י מה שכתב הצל"ח דדוקא בראוי לאכילה כדרכו הוא דפטור שלא כדרך אכילה. משא"כ באם עתה אין ראוי לענין אחר אף דמתחלה היה עומד לדבר אחר מכל מקום מיקרי דרך אכילתו או הנאתו. ורק ר' זירא סבר מתחלה דבתר מעיקרא אזלינן ולכך פטור במשקין היוצא מפירות משום שלכד"א אף דעתה אין עומד רק ליהנות ממנו בענין זה מכל מקום מתחלתו לא היה עומד רק לאכילה בעינא לא לעשות משקין. משא"כ אביי סובר דבתר השתא אזלינן ואם עתה אינו עומד לדבר אחר שפיר מיקרי דרך הנאתן ע"ש

והנה לדברי הצל"ח ניחא הא דנקברין אפרן אסור והא הוה שלא כדרך הנאתן וצ"ל דמדרבנן אסור ולדברי הצל"ח ניחא דמדאורייתא אסור כיון דעתה שנעשה אפר הוא כדרך הנאתו וגם יש ראיה לדבריו מהא דאיתא סוף תמורה (דף ל"ד) דאפר תרומת הדשן מועלין בו אף דנעשה מצותו ע"ש. וקשה הא היה שלכדה"נ וגם בהקדש בעינן כדה"נ כמ"ש התוס' (לקמן כ"ו) דיליף חטא חטא מתרומה וא"ל דהוה גזיה"כ אצל תרומת הדשן כמו דהוה גזיה"כ למעול אחר שנעשה מצוותו דאם כן קשה הא דאמרינן יומא (דף מ') דהוה תה"ד ובגדי כהונה שני כתובים הבאים כאחד כו' ובודאי בגדי כהונה לגופיה אצטריך דטעונים גניזה רק קרא דתה"ד מיותר וקשה דהא צריך לאשמועינן דמועלין בו אף שהוא שלכדה"נ. ולפי הנ"ל ניחא דלא מיקרי שלכדה"נ כיון דעתה אינו עומד להנאה אחרת

והנה לפ"ז יש לראות בהא דאמרינן במניח חלב