בית אברהם לנדא נח

אבל מסתמא לא מתרצינן להו לתלות בטעות בד"נ ולכך אמרינן שפיר בד"נ אלו דייקינן כו' ושמא זה כוון לתחלת השעה וזה בסופו אבל בד"מ דכשר בהכחשה בבדיקות אף שנראה כמכחישין מכל מקום מתרצינן להו דטעי במה דאפשר דטעי ומכש"כ היכא שאין ידוע שמכחישין זה את זה דתלינן שאין מכחישין זה את זה. ובזה מיושב קושיית הפ"י על דברי רש"י דנקיט הואיל ויש טועין בכך מצווין אנו שלא לחלוק עדותן והא בסנהדרין מסקינן מטעם דאזלינן בתר רובא

ולפי הנ"ל מיושב דודאי לפי המסקנא דמסקינן דאמרינן אלו דייקינן בד"נ וכ"ז שלא נתברר הרוב אמרינן בד"נ לבטל עדותן ולכך צריך לומר מטעם דרובא טעי בעיבורא דירחא אבל לאביי דלית ליה דדייקינן בד"נ ועכ"ז לא מבטלינן עדותם אף דליכא רוב לומר אם כוון לסוף השעה או לתחלתו מ"מ לא מבטלינן עדותם ולכך לא צריך לומר דרובא טעי דאפילו אם הוא ספק השקול לא מבטלינן עדותן ורש"י פי' כאן לפי הס"ד דאביי דלא אמרינן אלו דייקינן כו' ובסנהדרין אזלא הסוגיא אליבא דהלכתא דפסקינן כרבא דלקמן. וצריך לומר מטעם רובא טעי וא"ש

והנה גם בד"נ נראה דוקא היכא דאיכא ריעותא לפנינו כמו כאן דמ"מ יש הכחשה דזה אומר שתים וזה אומר שלש רק דמתרצינן להו דטעי לכך פריך הגמר' דלמא זה כוון לתחלתו וזה לסופו אבל היכא דליכא הכחשה וריעותא כלל י"ל דגם בד"נ לא מחזקינן להו במוכחשין. וכן משמע מדברי הט"ז (בסי' ל') וגם התומים (בסי' ל') כתב די"ל כן רק דלא ניחא ליה לחלק בכך. והנה אם נימא דאפילו היכא דליכא ריעותא כלל לא מתרצינן להו בד"נ ומחזקינן להו במוכחשין מחמת דכתיב ושפטו העדה. יש ליישב מה שדקדק הצל"ח דאמאי לא מקשה רבא אלו דייקינן על ר"מ די"ל דלר"מ דאין אדם טועה ולא כלום. ומוכח בסנהדרין (דף מ' ב') דרבי קרא רק שבע חקירות לא יותר וא"כ מוכח מקרא דאין צריכים להעיד על כמה בשעה וא"כ אי אמרינן דמסתמא מחזקינן להו במוכחשין א"כ אפילו באומרים שניהם על שעה אחת קשה דנימא דזה כוון לתחלתו וזה לסופו והוה מוכחשין וע"כ צריך לשאלם על כמה בשע' ובאמת מקרא מוכח דלא צריך חקירה בכמה בשעה. אלא ע"כ דגם בד"נ לא מחזקינן להו כמוכחשין ולא אמרינן לענין זה ושפטו העדה ולכך מקשה על ר"י דאית ליה דאדם טועה חצי שעה ללישנא קמא או ללשנא בתרא טועה בשעה וא"כ לא מוכח מקרא דלא אמרינן ושפטו לענין זה דהא במעידין שניהם על שעה אחת אפי' אם נימא דזה כוון לתחלת השעה וזה לסופו לא הוה מוכחשין. ושפיר מקשה אלו דייקינן ואתי שפיר

ולכאורה יש לראות לפמ"ש הסמ"ע (בסימן כ"ט) דבממון דלא בעינן דו"ח תיכף אינו יכול לחזור בו וא"כ קשה בעדי גניבה לענין קנס לכאורה הוה עדות שאאי"ל דהא אמרינן בב"ק (דף ע"ג) דאי אמרי' למפרע הוא נפסל לא משלמי אבטיחה דאיגלאי מלתא דבשעתא דאסהידו פסולים הוו וכיון דלענין קנס בעינן דו"ח ובודאי לא העידו תיכף באיזה שבוע וחודש רק לאח"כ לאחר ששאלום הב"ד ועדותם לא נגמר לענין קנס עד שאמרו באיזה שעה ומקום וא"כ אין לחייבם על אמירה הראשונה שהיה בלא דו"ח רק על מה שהעידו על היום ועל השעה ועדותם לענין גוף הקרן תיכף נתקיים מהגדה ראשונה דלענין ממון לא בעינן דו"ח ואם כן בשעה דאסהידו על החקירות לענין קנס כבר היו פסולים דהא בהא תליא כיון דלא בעי לענין ממון דו"ח כבר נגמר עדותם ועוברים בלא תענה וממילא איפסלו להו בשעת דו"ח

ואפשר לומר כיון דמדאוריית' גם בממון בעינן דו"ח רק מדרבנן ואם כן לא הוה אלא פסול מדרבנן קודם דו"ח ובפסול דרבנן בעינן הכרזה ולא שייך לומר בשעתא דאסהיד פסולים הוו רק יש לראות לפי מה שכתב הנימוקי יוסף בפרק זה בורר דלאותה עדות שנפסל לא בעינן הכרזה והובא דבריו בסמ"ע סימן ל"ד) עיין שם אם כן יש לומר דהכא נמי הוה לאותה עדות דלא בעינן הכרזה. אך יש לחלק

גם יש לומר בעיקר הקושיא דלא שייך כלל לומר דאיפסלו להו קודם דו"ח דהא באמת יוכל להיות שאמת העידו רק אחר כך על מה שאמרו הזמן מיום והמקום איתזמו ולא שייך לומר דאיפסלו קודם הדו"ח. ועיין בנתיבות המשפט (סי' ל') שכתב