בית אברהם לנדא נד

כמ"ש התוס' ב"ב (דף פ"ה ב') ואמאי הוה ביתו

אך נראה לומר דהא לכאורה צריך להבין ר"א דאית ליה הואיל גבי חלה אמאי אינו עובר על הפקר המונח בביתו ולא אמרינן הואיל ובעי זכי ביה וא"כ מאי מהני ביטול דהוא מתורת הפקר לשיטת התוס' אך צ"ל דהואיל לא שייך רק בדבר שביד הבעלים לעשותו לא ביד אחר ולכך אמרינן הואיל והוה כדידיה. משא"כ לומר דאי בעי זכי ביה דגם ביד אחר לזכות בו לא שייך לומר דהוה כדידיה מטעם הואיל. ועיין לקמן (דף מ"ו ב') תוספ' ד"ה הואיל שכתבו דלא אמרינן הואיל אי בעי פריק ע"ש י"ל ן נמי מהאי טעמא דהא כל אדם יכול לפדותו

ולפ"ז שפיר י"ל דלכך הוה ביתו דכיון שהשאילו לשמירת ממונו אף דלא עביד שום קנין לשם שאלה מ"מ אמרינן הואיל אי בעי יכול לעשות קנין ושפיר מיקרי ביתו. והא דאיתא בפוסקים (בסימן תמ"ח) בנכרי שהביא דורון לישראל בפסח ואמר שלא יזכה לו רשותו ע"ש ואכתי נימא הואיל אי בעי זכי ביה י"ל דכיון דאינו רוצה לזכות בו הוה כהפקר כמו דאמרינן נכסי כותי הרי הם כהפקר עיין בבא בתרא (דף נ"ד) דנכרי אסתלק ליה וה"נ נכרי אסתליק ליה וישראל לא זכה דאינו רוצה לזכות. ושוב הוה הפקר וא"ש

ועפ"י האמור יש ליישב דברי הרא"ש דהנה התוס' כתבו לקמן (דף מ"ו) דלכך אסור לאפות ולא אמרינן הואיל דהוה תרי הואיל דלא אמרינן ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל ובמעכשיו רק דהגיע זמנו אחר הפסח דמחמת מעכשיו לחודיה עבר עליו מחמת הואיל אי בעי פריק הוה כדידיה רק דממעטינן מחמת שאינו ברשותו ולא שייך מה שכתב הרא"ש דעובר המפקיד משום שהשאילו ביתו דהא כתבתי לעיל דמחמת זה לחודיה לא מיקרי ביתו כיון דבעי קנין להשאלה רק מחמת הואיל דמצי עביד קנין ואם כן הוה תרי הואיל ולא אמרינן, ושפיר ממעטינן מבבתיכם דאינו עובר במעכשיו מחמת שאינו ברשותו וא"ש

דף י"א ב' מתניתן ר"מ אומר אוכלין כל חמש כו' ר"י אומר אוכלין כל ד' ותולין וכו' לכאורה קשה דאמאי הקילו בהנאה טפי מבאכילה דגם הנאה הוא מדאורייתא ועיין בפ"י שעמד בזה. ומ"ש. דחשו לפסידא לענין הנאה אין מספיק כ"כ. ונראה דמכאן ראיה לשיטת הרמב"ם (בפ"ח מה' מאכלות אסורות) דבכל הנאה ליכא מלקות ולכך הקילו באיסור הנאה. אח"כ מצאתי בצל"ח (דף ו' ב') שכ"כ. אך לשיטת התוס' דיש מלקות בהנאה קשה כנ"ל. ונראה דאפי' לשיטת התוס' מ"מ במאכיל לבהמתו דהיינו במניח לפניה ואינו תוחב לתוך פיה נרא' דליכא מלקות דהוה לאו שאין בו מעשה דבשעת שנתן לבהמתו אכתי לא אתעבד איסורא ואפילו לענין נזיקין אמרי' בב"ק הנותן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור דהוה רק גרמא דהוה לה שלא תאכל ולא ברי הזיקא ואם כן לענין הנאה נמי הוה לאו שאין בו מעשה בשעה שנהנה ואם כן לא שכיח לבוא לידי מלקות בהנאה וגם על ידי מכירה כיון דכל החששא הוא שיטעה בין חמש לשבע אם כן נראה דלא חשיב הנאה רק מקח טעות ולא חשיב הנאה וממילא לא משכחת הנאה רק בתוחב לפי בהמתו וכהאי גוונא דהוה מלתא דלא שכיח לא חשו רבנן. אך אכתי יש לדקדק דאכתי אמאי לא גזרו בשעה חמישית לשרוף משום חששא דבל יראה דיש מלקות לשיטת הרמב"ם (פ"א מחמץ ומצה) דהיינו בקנה חמץ או בחומצו וכיון דמותר בהנאה ממילא רשאי לקנות ולמכור בשעה ה' ואתי לידי איסורא דאורייתא שיש בו מלקות שיטעה בין ז' לחמש. ולפי מה שכתוב הה"מ (בפ"ג מחמץ ומצה) דליכא בל יראה עד הלילה ניחא והוא גם כן שיטת הראב"ד שם אך לשיטת רש"י דאיכא בל יראה משש ולמעלה ועיין בחק יעקב (סי' תמ"ג) קשה. וצ"ל דאית ליה דלא לקי על ב"י דהוה ניתק לעשה. וכמ"ש התוס' פסחים (כ"ט ב') ועיין בתשובת נוב"י שכתב דלר"י דאית ליה חמץ לפני זמנו בלאו ממילא עובר בבל יראה דאיתקיש השבתת שאור לאכילת חמץ ע"ש

עוד יש לראות לשיטת ר"ת דבשעה ששית אינו בשריפה רק לאחר זמן איסורו א"כ קשה אמאי שורפין בתחילת שש ולא מיקיימא מ"ע דאורייתא ואמאי לא ימתינו עד שבע לקיים מ"ע של שריפה כמ"ש הפוסקים שיש לשרוף קודם הביטול כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו והיינו מדאורייתא דמדרבנן