בית אברהם לנדא נג

דוחק קצת. ועוד דע"כ שהפריש תרומה דליכא גביה מצות נתינה לא יברך על הפרשה

ונראה לכאורה לומר לפמ"ש הר"ן פ"ג דשבועות גבי גמר להוציא פת חוטין דהא דדברים שבלב אינם דברים היינו שהיה רוצה להוציא הדיבור ומחשב בלבו דברים אחרים לא אזלינן בתר מחשבה משא"כ היכא שרוצה לומר עולה ואומר שלמים דפומי' אתקיל ליה ע"ש. ואם כן בכל מקום לא אזלינן כלל בתר מחשבה היכא שסותר הדיבור ואם כן בתרומה היכא שהוציא בשפתיו ומחשב ביטול הדיבור [אזלינן בתר הדיבור] ולכך שפיר מברכין על הדיבור כיון שהדיבור עיקר. ולא מיקרי ברכה על המחשבה בשא"כ בחמץ לפמ"ש הר"ן ריש פסחים דמדין הפקר לא מהני שאינו לשון הפקר כלל בזה שאומר להוי כעפרא רק בחמץ גילוי דעתא סגי ואם כן אפשר לומר דאם מחשב בלבו לבטל הדיבור אזלינן בתר המחשבה כיון שהדיבור בעצמו גרוע ואם כן אף שאומר הביטול מ"מ צריך גם כן להמחשבה שבלבו ולכך אין מברכין. ועיין בפמ"ג (סי' תמ"ח במג"א סק"ח) וכן משמע מדברי הר"ן שכתב דהביטול תלוי בדעת בני אדם ואמאי הא הוה דברים שבלב אלא כדכתיבנא מחמת דהלשון גרוע ולא מהני רק מחמת גילוי דעתא ולכך בעי גם כן המחשבה

ולפמ"ש צריך לומר דאף אם מפרש במחשבה תרומה מ"מ צריך לברך כיון דכבר תקנו הברכה על הדיבור וכדמוכח ממשנה פ"א דתרומה דאלם אין מפריש משום הברכה ע"ש מוכח דגם במחשבה צריך ברכה (ועיין בגיטין דל"א ובתוס' ד"ה במחשבה כו' ע"ש)

דף ה' ע"ב גמ' לא קשיא הא דקיבל עליו אחריות כו'. עיין ברא"ש שכתב על דברי הגאונים במפקיד אצל נכרי דהישראל עובר וכיון שהשאילו לשמירת ממונו ביתו קרינן וההיא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו ע"ש. ותמה הש"א דאי מיירי בלא מעכשיו הא נכרי מישראל לא קני משכון ואי במעכשיו כדמסקינן לקמן (דף ל"א) אם כן לא אצטריך למעט מחמת שאינו ברשותו דת"ל דלא דידיה הוא ע"ש

ונראה עפ"י מה שתירצתי דברי הרמב"ם (פ"ד מה' חמץ) שכתב דאף במעכשיו בעי הגיע זמנו קודם הפסח ותמה עליו הרא"ש דהא לאביי אמרינן בגמ' דאי למפרע הוא גובה מותר בהנאה אפי' בגבאו אחר הפסח ובודאי לא גרע מעכשיו מלמפרע גובה אליבא דאביי

ואמרתי ליישב דהנה הר"ן הקשה דמאי מהני מעכשיו הא אכתי אי בעי פריק לה הוה כדידיה כדאיתא פסחים (דף מ"ו) בחלה דעובר משום דאי בעי מתשיל עליו. ותירץ במחוסר ממון לא אמרינן הואיל ע"ש

ונראה דטעמא דמלתא הוא עפ"י מ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' מע"ש) אין פודין במעות שאיני ברשותו כו' נפל כיסו לבור והוא יכול להוציאו פודין בו וכתב הכ"מ דבירושלמי מוכח דדוקא באם נפל מאה מנה ויכול לה ציאו בחמשים מנה אז פודין במה שיתר על ההוצאה דזה הוה ברשותו ע"ש. אם כן מוכח דאף בשלו ממש באם נפל לבור מ"מ מה שנגד הוצאה נקרא אינו ברשותו ואם כן מכל שכן במעכשיו דבאמת לאו דידיה הוא רק מטעם אי בעי פריק דודאי אמרינן כיון שצריך להוציא הוצאות הוה דבר שאינו ברשותו כמו בנפל כיסו לים. ולפ"ז מה שיתר על מעות הפדיה שפיר הוה דידיה מטעם אי בעי פריק כמו גבי מע"ש

ולפ"ז מיושב קושיית הרא"ש דודאי לאביי דאמרינן למפרע הוא גובה א"כ לא הוה דידיה רק כנגד החוב מה שבא אחר כך לכלל גביה וע"ז לא שייך הואיל ובעי פריק כיוון שצריך להוציא הוצאות כנ"ל. משא"כ גבי מעכשיו דמיירי בהרהינו אצלו בודאי שוה יותר מכדי חובו וע"כ צ"ל כן דהא כתב הרב המגיד דלכך בעינן מעכשיו בהגיע זמנו קודם פסח דאלת"ה הוה אסמכתא ע"ש ובאסמכתא בעינן דווקא גזים כדאיתא ב"מ (דף ק"ד) וא"כ דשוה יותר מכדי חובו שפיר בעינן הגיע זמנו קה"פ דבלא"ה אמרינן הואיל והוה דידיה מה ששוה יותר וממילא הכל אסור באכילה לאחר הפסח וגם אפילו בהנאה רק למכור כולו חוץ מאיסור הנאה שבו אפשר דמותר כדאיתא בע"ז (דף ע"ד) ולכך כתב הרמב"ם דבעינן הגיע זמנו קודם הפסח וא"ש

והנה לכאורה יש להבין בטעמא דהרא"ש שכתב כיון שהשאילו ביתו לשמירתו ביתו קרינן ליה והא גם שאלה ושכירות קרקע בעי חזקה או קנין אחר