בית אברהם לנדא נא

שינוי מעשה ואם כן שפיר הוכיח הר"י דבל יראה הוא ניתק לעשה היינו דלא לקי עלי'. וממילא לריה"ג דשרי בהנאה מועיל יחוד גרידא שמיחדו להסקה ומותר להשהותו דחשיב כמו שינוי מעשה דהא נאסר למלאכתו הראשונה דהיינו אכילה דהא צריך לשורפו לתקן הלאו ולכך מותר להשהותו ע"מ לבערו ומיושב קושיית השאגת אריה דהכא לא עבר כלל משעה שמשהא ע"מ לשורפו

ולפי זה קשה מהכא דמשמע שעובר בשוהא ע"מ לשורפו דהא לפי מה שכתבתי הוא מתורת יחוד שמיחדו להסקה ונפיק מתורת אוכל וכיון דאנן קיי"ל דאסור בהנאה א"כ לאו דידיה הוא ולא מהני יחוד בדבר שאינו שלו וזה נכון

ועיין במקור חיים (סי' תל"א) שהשיג על מה שכתב השאגת אריה דלריה"ג דמותר בהנאה מיקרי חמץ ברשותו ומהני ביטול אף לאחר זמן איסורא והוא כתב דאף לריה"ג לאו ברשותו מיקרי כמו בכל איסורי הנאה שלא חשיב דידיה אף שיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן מ"מ צ"ל דמחמת זה לאו דידיה מיקרי וה"ה לריה"ג דסבר חמץ מותר בהנאה מ"מ אין מותר אלא להסיקו תחת תבשילו מחמת מ"ע דתשביתו וממילא לאו דידיה הוא דהא אינו יכול ליהנות אלא שלא כדרך הנאתן ע"ש

ולפענ"ד צדקו דברי השאגת אריה ודברי המק"ח תמוהים דלדבריו תקשי דא"כ אף תרומה טמאה לא יוחשב דידיה הואיל ולשריפה קאי ומצוותו בשריפה כמבואר בשבת (דף כ"ה) וכ"כ התוספת פסחים (דף מ"ו) דמצוותו בשריפה דווקא ואסור להאכיל לכלבים ואם כן המקדש בתרומה טמאה יהיה הקדושין בטילין. וזה דבר שאי אפשר לאומרו ומה שהביא ראיה מכל איסורי הנאה דלאו דידיה הוא ואף שיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן לא דמי כלל דהתם כיון דאסרה התורה כל הנאות רק שלא כדרך הנאה מותר מדאורייתא א"כ לא חשיב נמי ברשותו דזה נמי מכלל הנאה הוא והתורה אסרה כל הנאות עליו ואם כן ממילא יצא מרשותו דמה שהוא ברשותו הוא כדרך הנאתו משא"כ גבי תרומה טמאה דמותר בהנאה רק שצריך לשורפו משום גזיה"כ לחד תירוצא בתוס' שבת (דף כ"ה) או מדרבנן משום דאיקרי קודש ואם כן השריפה הוא לקיים מצות המקום אבל לא נאסרו עליו שאר הנאות וא"כ שפיר חשיב דידיה דהא מ"מ יכול ליהנות ממנו בשעת שריפה ומה בכך שהוא שלא כדרך הנאתו מ"מ שלו מיקרי ודידיה ממש הוא ואם כן גבי חמץ נמי לריה"ג דסבר חמץ מותר בהנא' רק שצריך לשורפו משום מ"ע דתשביתו שפיר חשיב דידיה דלא יצא מרשותו כיון דלדידיה מותר בהנאה ודמי ממש לתרומה טמאה וזה ברור

ובעיקר הוכחת הר"י לקמן (דף כ"ט) מהא דאמרינן לריה"ג מעל משום דחשיב ממון דראוי לפדות והא שום אדם לא יפדה מחמת איסור בל יראה אפשר לומר דהא קיי"ל קידושין (דף ז') הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ע"ש. ואם כן נראה דגבי הקדש דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו אין צריך לפדות לעצמו רק מהני באומר לגזבר הילך מנה ותצא דבר זה לחולין ומהני נמי מדין עבד כנעני אם כן שפיר ראוי לפדות באופן זה דהקדש יצא לחולין ואם כן ראוי להסיקה תחת תבשילו לריה"ג באופן שלא יתכוון לזכות בו וכמ"ש המג"א (בסימן תס"ו) במה שכתב הרמב"ם דמותר להתרפאות בפסח שלא כדרך הנאתו דהיינו שאין מתכוין לזכות בו דלא עבר עליה בבל יראה ע"ש וה"נ דכוותיה ראוי לפדיון באופן זה כנ"ל ויוכל לפדות ע"מ שלא יזכה בו אחר

עיין בר"ן שכתב דאפשר שטעם זה החמירה תורה לעבור בבל יראה כו' ועיין בפר"ח (סי' תל"א) שתמה על זה וא"כ אמאי מהני ביטול מדאורייתא הא אכתי איכא למיחש דלמא אתי למיכל מיניה ע"ש. עוד יש להקשות דא"כ היכי אמרינן לקמן (דף מ"ז) דלר"א דטובת הנאה ממון עבר הישראל על חלה טמאה בבל יראה דחשיב דידיה דט"ה ממון ע"ש אי אמרינן דטעמא דבל יראה דלמא אתי למיכל מיניה משום דלא בדילי מיניה כמ"ש הר"ן א"כ התם שהוא חלה ואסור לישראל לעולם בודאי בדילי מיניה ואמאי עובר לר"א

ולכן נראה דטעות סופר יש בדברי ר"ן אלו וכן צריך להיות ואפשר עוד טעם זה מפני שהחמירה תורה לעבור בבל יראה. ופירש הדברים לתת עוד טעם אמאי גזרו גבי חמץ טפי דלמא אתי למיכל מיני' יותר מבשאר איסורים וכתב שהוא מפני שהחמירה תורה לעבור בבל יראה והוא ממש כדברי התוספת