בית אברהם לנדא נ

דרש"י דמהני בעושה אותו עפר דמוציאו מתורת אוכל ואף דבכל דוכתא לא מהני יחוד גרידא רק על פי מעשה דכל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה ואין עולים מטומאה אלא בשינוי מעשה

וכ"כ התוספ' בסנהדרין (מ"ח) דכופת שאור מיירי בשינוי מעשה וכן בית שסיככו בזרעים הוה שינוי מעשה שהניחם על הבית לכיסוי. מ"מ י"ל לפי שיטת רש"י דהכא גבי חמץ גזירת הכתוב הוא דמהני מחשבה גרידא להוציאו מתורת אוכל ולעשותו כעפר. ולפ"ז שפיר אמרינן דלאחר זמן איסורא לא מהני ביטול דלאו דידי' הוא ולא מהני יחוד ומחשבה בדבר שאינו שלו כדאיתא מרובה (דף ס"ז) עורות של בעל הבית מחשבה כו' של גנב כו' ע"ש משום דלאו דידיה הוא

ועפ"י זה נראה לתרץ קושיית הפרי חדש (סימן תל"א) על דברי התוספת שכתבו בפסחים (דף כ"ט ב') דמשהא חמץ ע"מ לבערו אין עובר באותו שהיה משום דמבערו לבסוף וא"כ קשה מאי קאמר בגמ' (דף ו') שמא ימצא גלוסקא יפה דמה בכך הא מ"מ ודאי ישרפנו אחר כן דלאו ברשיעי עסקינן וא"כ לא עבר על אותו שהיה. וגם השאג"א בתשובותיו תמה על דברי התוספ' אלו מכמה דוכתי ומפסחים (דף מ"ו) בסוגיא דבכיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב דמה כל החרדה הא לא עבר במשהא ע"מ לשורפו ע"ש

ונראה דהא התוס' הקשו שם דאיך אמר דמ"ד מעל סבר לה כריה"ג דחמץ מותר בהנאה הא מ"מ לא חזיא לפדות דיעבור עליו בבל יראה. ונראה לומר לפי מה שהקשו תוספ' בסנהדרין (דף מ"ח) דמקשה דרבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא מכפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר טהור מן המדרס אמאי טהור. והקשו בתוס' דגם לאביי קשה דהא דוקא באורג י"ל דמהני אבל יחוד גרידא לא ותירצו דמיירי בשינוי מעשה דהא כל הכלים אין עולים מטומאתן אלא בשינוי מעשה. והקשו אחר כך דאם כן אפילו בלא נתנו לספר נמי טהור כיון דאיכא שינוי מעשה. והרא"ש (פכ"ח מכלים) תירץ דודאי מיירי בלא שינוי מעשה מ"מ אליבא דאביי דאמר הזמנה מלתא הוא ונאסר למלאכתו הראשונה לא בעי שינוי מעשה רק יחוד נמי הוה כמו שינוי מעשה ע"ש

ולפ"ז נראה לומר דאם מייחד חמץ לעצים לצורך הסקה א"כ לא עבר עליו בב"י דהא נפיק מתורת אוכל ומ"ש במיחד כופת שאור לישיבה או מיחד להסקה וכמו בית שסיככו בזרעים דנפיק מתורת אוכל, וא"כ לכאורה לריה"ג שפיר מצי לפדות וליחדו לשם עצים ואם כן לא עבר עליו כמו כופת שאור שיחדו לישיבה. ולא שייך לומר דלאו דידיה הוא ולא מהני מחשבה שלו ז"א דהא לריה"ג דמותר בהנאה א"כ חשיב ממון דידיה ושפיר מועיל יחוד

אך לפמ"ש בשם התוס' דבעי דוקא שינוי מעשה כמו בית שסיככו בזרעים דיש שינוי מעשה אבל יחוד לחודא לא מהני וא"כ נסתר זה. ומ"מ י"ל דהא בידו תיכף כשיפדנו ליתן על האש להסקה וליחדו לשם כך ואם כן חשיב שינוי מעשה כמו בסיככו לבית וכמו טח פניו בטיט (לקמן מ"ה) ואם כן לא עבר עלי' אף אם לא נשרף מהר מ"מ נפיק מתורת אוכל ולא עבר עליה וביותר נראה לומר ויתורץ ג"כ מה שתמה השאגת אריה דהיכן מצינו בלאו הניתק לעשה שמותר לעבור על הלאו ולקיים אח"כ העשה נהי דלא לקי אח"כ אבל לא שיהא מותר לעשות כן

ונראה עפ"י סברת הרא"ש שכתב דהיכא דנפסל למלאכתו הראשונה חשיב כמו שינוי מעשה כמו כופה שיחדה לספר ואם כן גם הכא כיון דצריך לשורפו לקיים העשה ולתקן הלאו דבלא זה באם יאכילנו לכלב או לנכרי אם כן לא יתוקן הלאו שעבר רק בקיום העשה וא"כ כיון דצריך לשורפו מהני יחוד גרידא וחשיב שינוי מעשה כמ"ש הר"ש וממילא דאין עובר אף אם משהא אותו ע"מ לשורפו פו דמיד כשיחדו לשריפה נפיק מתורת אוכל וחשיב כמו כופת שאור שיחדה לישיבה

ומ"ש באם יחדו לישיבה או לעצים וזה חשיב כמו שינוי מעשה מחמת שנאסר למלאכתו הראשונה דהיינו לאכילה כי בזה לא יתוקן הלאו שכבר עבר וזה הוא אי נימא דבל יראה הוא ניתק לעשה משא"כ אי נימא דתשביתו מעיקרא משמע אבל אח"כ אין שום עשה ולא מיתקן הלאו בשריפה. א"כ לא מהני יחוד גרידא בלא מעשה דהא אינו עומד לשריפה יותר מאכילה וכדי שלא יעבור אח"כ בבל יראה אפשר להאכילו לנכרי או לכלבים וא"כ לא מהני יחוד בלא