בית אברהם לנדא מז

ממנו אף קודם יאוש דהא נמי אינו ברשותו מיקרי דמ"ש מגזול ודוקא פקדון יכול להקדיש משום דכל היכא דאיתא ברשות המפקיד איתא שהוא שומר שלו ושומרו בשביל הבעלים אבל לא דבר האבוד שא"י היכן הוא. וכדמוכח להדיא ב"מ (דף ז') גבי מסותא מקרקע אף דאינו נגזלת מ"מ כיון שא"י להוציאו בדיינין לאו ברשותיה הוא לא קדישי. וא"כ לכאורה יש להבין דמאי מועיל ביטול חמץ שא"י הא לע"ע אינו ברשותו דחצירו אינו כידו בדבר שאינו עומד להמצא בודאי כנ"ל וביטול לא עדיף מהפקר כמ"ש הר"ן. והפקר אינו מועיל בדבר שאינו ברשותו והכא נמי כיון שהוא חמץ שא"י לאו ברשותיה קאי והא דמהני יאוש בגזילה ואבידה אף שהוא דבר שאינו ברשותו היינו דיאוש לאו מטעם הפקר הוא רק הוא כמו מחילה לגזלן כמ"ש התוס' במרובה (דף ס"ו וס"ט) וכן גבי אבידה לאו הפקר גמור הוא וכמ"ש הפ"י בגיטין (דף ל"ט) בסוגיא דעבד שנשבה ולכן כתב במק"ח (סי' תמ"ח) דיאוש לא נפיק מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה ע"ש אבל ביטול דהוא מתורת הפקר היאך מהני דהא אינו ברשותו דהא אבד ממנו וא"י היכן הוא ולא עדיף מקרקע שא"י להוציא בדיינין דלא מצי להקדיש ולהפקיר. וצ"ל דהביטול הוא לכשימצאנה דאז יהיה ברשותו ושפיר מועיל ההפקר אז. אך דקשה דהוא דבר שלא בא לעולם כיון דלע"ע אינו ברשותו והוה כמו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך דלא מהני מחמת דהוא דבר שלא בא לעולם דמ"ש. אך רב לשיטתו דאית ליה כר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמבואר בב"מ (דף ט"ז ב') וא"כ שפיר מועיל הפקר לכשימצאנה דאז יהיה ברשותו. אבל לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וה"ה דאין יכול להפקיר אם כן הביטול לא מהני מידי עכשיו דהא לע"ע אינו ברשותו מיקרי כיון דא"י באיזו מקום מונח כמ"ש לעיל רק יעבור עליו בשעה שימצאנו וא"כ הביטול של עכשיו לא מהני כלום דהוא מתורת הפקר והפקר אינו מועיל בדבר שאינו ברשותו. וכיון דהשתא לא מהני לא מהני אף לכשיהיה ברשותו דהוה דשלב"ל. ושפיר כתב רש"י דהבדיקה הוא שלא יעבור בב"י כו'. אך לכאורה הא ליתא דהא מקשינן לקמן וכי משכחת לה לבטלה ומשני דלמא משכח לה בתר זמן איסורא דלא ברשותיה קאי ע"ש. א"כ קשה אף לרב היכא מהני הביטול דהא עכשיו לאו ברשותיה קאי מטעם שהוא אבד ממנו ולכשימצא שיהיה ידוע לו הא מ"מ לא יהיה ברשותו מחמת איסור חמץ דהוא איסור הנא' ולאו ברשותיה קאי

אך נראה לומר דהא מקשינן במרובה (דף ס"ח) לר"ל דסבר יאוש כדי קנה מברייתא דגנב ותקדיש כו' ומשני כגון שהקדישוהו בעלים וסבר לה כצנועין דמהני הקדש לדבר הגזול אף שאינו ברשותו. ועיין ב"ק (דף ס"ז ב') תוס' ד"ה דתניא שכתבו דאותו הקושיא מברייתא דגנב והקדיש הוא ג"כ לרב: דסבר יאוש כדי קנה ע"ש. וא"כ ע"כ דגם רב סבר כצנועין ומהני הקדש לדבר הגזול ואבוד וה"ה הפקר כל זמן שהוא שלו אף שאינו ברשותו ושפיר אמרינן דהבודק צריך שיבטל משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י גבי גזל ולא נתייאשו כו' לא מהני מידי הביטול של עכשיו שהוא מתורת הפקר דהא אינו ברשותו ואחר כן כשימצאנה עובר עליה. ושפיר הבדיקה הוא מדאורייתא דהא לא מהני ביטול שהוא דש"ב כנ"ל. כן אפשר ליישב שיטת רש"י

אבל כל הפוסקים הביאו לדרב יהודא אמר רב וצריך להבין לדידהו מאי מועיל הביטול אליבא דידן דקיי"ל כר"י דאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו וה"ה דאינו מועיל הפקר. ואפשר לומר לפי מ"ש הר"ן בריש פסחים דאף דהפקר בלב לא מהני וכן נמי לשון גרוע כי הכא דאמר לבטל להוי דאינו במשמע הפקר אפ"ה מהני מחמת ז חמץ אינו ברשותו ובגילוי דעתא בעלמא סגי דלא ניחא ליה בגויה א"כ י"ל דמועיל כאן ביטול אף בדבר שאינו ברשותו ולא דמי להפקר בכל מקום והא דלא מהני אחר זמן איסורא היינו משום שאינו שלו לגמרי מחמת איסור הנאה. ובאמת יש לחלק דלא קאמר הר"ן אלא דגבי חמץ מועיל לשון גרוע או בלב וחשיב כמו הפקר גמור מחמת דחמץ אינו ברשותו אבל במקום דאפילו הפקר גמור לא מהני מחמת שאינו ברשותו אין סברא לומר שיועיל גבי חמץ. ואמנם אי יהיאנא גם זה לומר דגבי חמץ מועיל אף לדבר שאינו ברשותו מ"מ לא אתי שפיר אלא לסברת הר"ן דמחלק בין ביטול חמץ לשאר הפקר אבל לשיטת שאר פוסקים דאף גבי חמץ צריך ביטול בפה ולא נקיט מבטל בלבו אלא לומר