בית אברהם לנדא מו

דלא שייך כוונה כלל ושביתת מי יקנה ולכך לא קנו ושפיר פסקו להא דר' חייא כיון דקיי"ל כר"י גבי אדם וזה דמי ממש לאדם ומיושב דברי הראשונים לנכון

ולפ"ז מתורץ ג"כ קושיית המהרש"א דשפיר נקיט דווקא בין ב' תחומין די"ל דאף ר"ח סבר כרבנן גבי כלים וכר"י בן נורי גבי אדם א"כ דוקא אם הוא בין שני עיירות קנו תחום העיר ולא הוה כחפצי הפקר כנ"ל אבל בעיר אחד אף שהוא מחוץ לתחום מ"מ הא חפצי הפקר אינם קונים שביתה ורשאי להוליכם כרגליו וזה נכון, ומ"ש התוס' דלכך אי אפשר לפרש דלר"י קנו שביתת עצמן דא"כ אף מחיצה של ברזל לא תועיל להכניסם לעיר דהרי בתחילת העיר כלו אלפיים של מים קשיא לי דנהי דרצו התוס' לומר דלר"י לא קנו אלא שביתת עצמם היינו משום דאין דעת בני העיר עליהם משום דמימלכי אבל אם עושין מחיצה מפני העירוב שפיר קונה כל מה שבתוך תחום העיר שביתת העיר כיון דשפיר דעתם עלייהו והוה כמו גשמים שבתוך תחום הטיר דקנו שביתת העיר ושפיר מצי להכניסם לתוך העיר אם עושין מחיצה אבל בלא מחיצה אפשר דלא קנו רק שביתת עצמם משום דלאו דעת אנשי העיר עלייהו כמו לרבנן דאינם קונים שביתת העיר ולא מוכח מידי וצ"ע לכאורה

פסחים דף ב' א' תוס' ד"ה בודקין את החמץ כו' פ"ה שלא לעבור על בל יראה וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו' ועיין בר"ן שכתב דרש"י סובר דהתקנה לא היתה בזמן המשנה על הבודק שיצרך לבטל ומתניתן מיירי כשלא ביטל. ולכך הוה הבדיקה מדאורייתא ע"ש. ולפענ"ד נראה לומר ע"פ מה שכתבו התוס' ר"פ כל שנה ד"ה ואי אשמועינן חי' דאין עובר משום ב"י כיון שאין זה מצוי לפי שאינו יודע היכן הוא ע"ש והעולה מדבריהם שאין עובר על חמץ שאינו ידוע עד שעת מציאה ועיין בפ"ת לאו"ח (סי' תל"א) מה שהקשה על דבריהם מהא דאמרינן בכמה דוכתי דבדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי משמע דבלא ביטול הוה הבדיקה מדאורייתא. והפ"י דחק לומר לדבריהם דקאי על חמץ ידוע ובס' מק"ח (סי' תל"א) דחק לומר דה"פ דאי הוה תשביתו דווקא המצוה בשריפה הוה אפשר לומר דמחויב לחפש ולבדוק כדי לקיים המ"ע אבל כיון דאינו אלא בשביל הלאו דב"י ממילא אינו עובר על חמץ שא"י. ולדעתי לא אדע אפילו התחלה לקושיא זו דודאי כ"ז שלא מצא החמץ אין עובר דלא הוה מצוי בידו לשיטת התוס' ומ"מ צריך בדיקה מה"ת דדלמא ימצא במועד ויעבור עליו מיד באותו הרגע של המציאה אף שיבערנו אח"כ ולכך מה"ת צריך בדיקה בלא ביטול דהא יותר חיישינן לשמא ימצא מן שמא מצא כדאמרינן בגיטין (דף כ"ח) גבי האומר הר"ז גטך שעה אחת קודם למיתה אסורה לאכול בתרומה שמא ימות אבל לשמא מת לא חיישינן ע"ש וה"נ לכך צריך בדיקה מדאורייתא לחמץ שא"י אף דהשתא לא עבר עליו כל זמן שאינו מצוי בידו מ"מ דלמא ימצא החמץ במועד ויעבור עליו באותו רגע אף שיבערנו אח"כ לשיטת החולקים על דברי ר"י במשהא חמץ ע"מ לבערו

והנה לכאורה יש להבין על דברי התוס' שכתבו דלא הוה מצוי בידו מכיון שא"י היכן הוא הא קיי"ל דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואמרינן בב"מ (דף י"ב) דחצר משום יד איתרבאי בעומד בצדו וא"כ אמאי מיקרי אינו מצוי בידו הא מונח בחצרו והוה כמו בידו. ונראה דהתוס' אזלא לשיטתייהו שכתבו ב"מ (דף כ"ו) ד"ה קדשתיך שהקשו אמאי לא קנה החצר לבעל הגל ותירצו דחצרו אינו קונה בדבר שאפשר שלא ימצא לעולם. והביאו ראי' ממצא בחנות דהוה של מוצאו ואמאי לא קנה חצרו לבעל החנות וצריך לומר משום שהיה אפשר שלא ימצא לעולם בזה אינה קונה חצרו ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דאפשר שהחמץ לא ימצא לעולם אינו חשוב חצר כמו ידו ומיקרי אינו מצוי ושפיר כתבו התוס' דאינו עובר על חמץ שא"י. והנה אמרינן ב"ק (דף ס"ט) גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישם כו' פי שאינו ברשותו וע"ש בסוגיא דמייתי מצנועין שאמרו כל הנלקט יהיה הפקר שכמו שאינו יכול להקדיש כך אין יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו

והנה נראה לכאורה ברור דכמו שאינו יכול להקדיש דבר הגזול כך אינו יכול להקדיש דבר האבוד