בית אברהם לנדא מד

גבי נצרך לנקביו וגבי יוצא ברשות כיון דביצא חוץ לתחומו לא הוה אלא מדרבנן. וזה ראיה מוכרחת לדברי

וגם יש להביא ראיה מהא דאיתא שבת (פ"ז א') ששי למאי רבא אמר לחניתן רב אחא בר יעקב אמר למסען וקמפלגי בשבת דמרה כו' מר סבר אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד כו' וקשה דאי אתחומין לא איפקוד מקודם א"כ הא לכ"ע בשבת ניתנה תורה כדאיתא שם ואיתא לקמן (מ"ח) דלרבנן חפצי נכרי אין קונים שביתה ודמי לחפצי הפקר מחמת שאינם בני שביתה וכיון דעל תחומין לא איפקוד מקודם א"כ לא היו בכניסת שבת בני שביתה ולא קנו שביתה ואח"כ כשנצטוו למחר על השבת לרבנן לא היה להם אלא ארבע אמות כמי שישן בדרך מחמת שלא קנה שביתה בין השמשות ובשבת אין קונים ואין לו אלא ד' אמות. וה"נ גבי ישראל לא קנו שביתה בכניסת השבת מחמת שלא היו בני שביתה ודמי לחפצי נכרי כנ"ל. ואח"כ משנצטוו לא יהיה להם אלא ארבע אמות והיאך אמר להם הקב"ה שובו לכם לאהליכם דמשמע באותו היום אלא ע"כ צ"ל דאף למ"ד תחומין דאורייתא מ"מ ביוצא חוץ לתחומו הוא רק מדרבנן. וא"כ אתי שפיר אף דלא קנה שביתה אתמול היה רשאי להלוך כמה שירצה רק מדרבנן אין לו אלא ד' אמות ויש לדחות זו הראי' קצת אבל מ"מ יתר הראיות הם מוכרחות

עוד יש ראיה מהא דפרכינן לקמן ודלמא הני אזלי והני אחרינא נינהו ומשני הוה ספק דבריהם כו' וקשה לשיטת הרמב"ם הא חיישינן דלמא קני שביתה באוקיינוס וא"כ הוא יותר מי"ב מיל דהוא דאורייתא אלא ע"כ דביוצא חוץ לתחום תו לא הוה איסור דאורייתא אח"כ. ויש לדחות לפי מה שהביא המג"א (בסי' ת"ז) בשם רלב"ח דבהמה וכלים אף להרמב"ם לאו דאורייתא ע"ש א"כ אין ראיה מזה. וע"ש במג"א שהביא בשם מוהר"ם אלשקיר שחולק על זה

ונראה להביא ראיה לדברי הרלב"ח ממה דכתב הרמב"ם (פי"ב מה' שבת הי"ז) וז"ל לפיכך מותר לו לאדם לעקור חפץ מרה"ר כו' ואפי' החפץ הולך כמה מילין בשבת מותר ע"ש וכיון דמה דאמרינן חפצי הפקר אינו קונה שביתה הוא מטעם דקיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב וא"כ קשה היאך כתב הרמב"ם דמותר לטלטל אפילו כמה מילין דמשמע אפילו לי"ב מיל דהוא דאורייתא ונהי דמיירי באין מתכוין שום אחד לזכות בו כמ"ש התוס' לקמן (צ"ד ב') מ"מ אמאי לא יקנה שביתה במקומו כאן די"ב מיל הוא דאורייתא. אלא ע"כ צ"ל דכלים לאו דאורייתא כשיטת רלב"ח

דף מ"ה בתוס' ד"ה ביו"ט הרי הם כרגלי כל האדם פירש כאותו שזכה בהם ראשון כו'. ולכאורה יש להבין דאם כן מאי פריך רב ספרא דלמא בגשמים הסמוכים לעיר עסקינן ואנשי אותו העיר דעתם עלייהו. הא אי בגשמים הסמוכים לעיר עסקינן וטעמא משום דהוה של בני העיר א"כ מה בין גשמים שירדו מעיו"ט או שירדו ביו"ט הא בתרוויהו הוה כרגלי אנשי העיר לשיטת התוס' דרגלי כל אדם פירושו כרגלי הזוכה ראשון וא"כ הוה כרגלי אנשי העיר דחשבינן שהם שלהם מחמת דדעתם עלייהו

ונראה לומר דדעתם עלייהו לא מהני אלא בירדו בערב יום טוב והיה דעתם עלייהו בין השמשות ולכך קנו שביתת העיר אף שלא זכו בהם ממש מ"מ מהני לענין קנית שביתה כדאיתא ביצה (דף ל"ח) בשואל כלים מחברו ומסרו לו ביו"ט דהוה כרגלי השואל מחמת דדעתיה עלי' אבל בירדו ביו"ט דלא קנו שביתה בה"ש רק דהוה כרגלי הזוכה בהם ראשון צריך זכי' גמורה דאז גריר בתר, הזוכה בהם אבל לא מהני דעתיה עליה לחוד. וראיה לזה מהא דאיתא ביצה (דף ל"ט) גבי מילא ונתן לחברו דרב ששת סבר דהוה כרגלי הממלא ומסיק דפליגי במגביה מציאה לחברו כו' ופירש רש"י דר"ש סבר דלא קנה חבירו רק המגביה קנה ולכך הוה כרגלי הממל'. וקשה דמ"ש משואל כלי מחברו ולא מסרו לו אלא ביום טוב דמ"מ הוה כרגלי השואל מחמת דדעתיה עלי' לאוקמי' ברשות שואל וא"כ ה"נ נהי דלא קנה חברו בהגבהתו מ"מ הא דעתיה ליתנו לחברו וע"מ כן מגביהו וחברו עשאו שליח למלאות כדפירש"י שם וא"כ אמאי הוה כרגלי הממלא מ"ש משואל ביו"ט דהוה כרגלי השואל אף דלא קני אותו מעיו"ט רק דעתיה עליה לחוד סגי. אלא ע"כ דביו"ט לא מהני דעתיה עליה רק צריך זכיה גמורה דביו"ט לא קני