בית אברהם לנדא מג

מסכת עירובין

דף מ"ה א' מתניתן מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה לו כו' וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות כו'. ומסקינן לקמן דהלכתא כר"י בן נורי לקולא דהיינו קולא גבי אדם הישן דקני שביתה. אבל גבי כלים של הפקר הלכתא כרבנן דחפצי הפקר אינם קונים שביתה במקומם והוי כרגל הזוכה בהם ראשון ולכאורה קשה לפי שיטת הרמב"ם (פרק כ"ז מה' שבת) דתחומין מי"ב מיל דאורייתא וא"כ קשה אמאי פסקינן הכא הלכתא כר"י בן נורי גבי אדם לקולא מחמת דהלכה כדברי המיקל בעירוב כדאיתא לקמן דהא הטעם דהלכתא כדברי המיקל בעירוב מחמת דהוא דרבנן ולשיטת הרמב"ם דעיקר תחומין מי"ב מיל דאורייתא ויש קניי' לשביתה מדאורייתא וכיון דבישן לא קנה שביתה לרבנן והוה כיוצא חוץ לתחום א"כ מדאוריית' אין לו אלא ארבע אמות כיון דחשבינן לי' מחמת שלא קנה שביתה כיוצא חוץ לתחום. אמאי נחשיביהו כיוצא מחוץ לתחום מאלפים אמה ולא נחשיביהו כיוצא חוץ לתחום מי"ב מיל. וא"כ אמאי פסקינן להקל כיון דהוא דאורייתא לשיטת הרמב"ם והרי"ף דסבירא להו י"ב מיל דאורייתא

ונראה לומר מלתא חדתא דאף דסבירא להו להני רבוותא די"ב מיל דאורייתא היינו שאסור לשום אדם לצאת חוץ לי"ב מיל ממקום קניית שביתתו אבל הא דאמרינן ביצא חוץ לתחום שאין לו אלא ארבע אמות לכו"ע לא הוה אלא מדרבנן וטעמא דמלתא דאיסור תחומין נפקא למ"ד שהוא דאורייתא מקרא דאל יצא איש ממקומו וסמכו הקרא לתחומין כדאיתא בפ"ק (דף י"ז ב') וא"כ לא אזהר קרא רק דאל יצא איש ממקומו דהיינו שאסור לו לצאת חוץ לתחום שביתתו. אבל מ"מ לא מצינו שאם יצא חוץ למקומו שלא יהיה לו אלא ד' אמות ואדרבה מצינו למימר כיון שכבר יצא ממקומו רשאי להלוך כמה שירצה כיון שכבר יצא ממקום שביתתו ואין לו עתה מקום שביתה מיוחד. והא דאיתא לקמן (דף מ"ח) שבו איש תחתיו דרשינן לארבע אמות לכ"ע אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא אף למ"ד תחומין או י"ב מיל דאורייתא היינו לענין שאסור לו לצאת חוץ לתחומו. אבל ביצא חוץ לתחום שביתתו שקנה בין השמשות רשאי הוא מדאורייתא להלוך כמה שירצה כל זמן שלא חזר לתחומו הראשון דלא אזהר רחמנא רק על יציאת חוץ למקומו כן משמע קרא אל יצא איש ממקומו. ולפ"ז שפיר פסקינן הכא לקולא כר"י בן נורי דהכא מידי דרבנן דאף די"ב מיל הוא דאורייתא מ"מ כיון דבישן אמרינן דלא קנה שביתה כלל והוה כיוצא חוץ לתחום ומדאורייתא ביצא חוץ לתחום מותר להלוך כמה שירצה ורק מדרבנן אין לו אלא ארבע אמות ושפיר אזלינן לקולא ופסקינן כדברי המיקל

ואף דהוא דבר חדש ולא מצינו מזה בדברי הראשונים יש ראיות ברורות לדברי מהא דכתב הרמב"ם (פכ"ז מה' שבת דין ט"ו) וז"ל כל מי שאין לו לזוז ממקומו אלא בתוך ד' אמות אם נצרך לנקביו הרי זה יוצא ומרחיק כו' והוא מדברי הגמרא עירובין (מ"א ב') בעי מיני' מרבה הוצרך לנקביו מהו א"ל גדול כבוד הבריות כו'. וא"כ קשה לדברי הרמב"ם די"ב מיל הוא דאורייתא א"כ איך כתב סתמא דכל מי שאין לו אלא ד' אמות כגון בהוציאוהו נכרים מותר להרחיק בנצרך לנקביו דהא טעמא דהיתרא משום גדול כבוד הבריות ומבואר ברכות (דף י"ט ב') שכבוד הבריות אינו דוחה רק לאו דלא תסור דהיינו איסור דרבנן לא איסור דאורייתא. וא"כ אם הוציאוהו חוץ לי"ב מיל אמאי מותר להרחיק בנצרך לנקביו לשיטת הרמב"ם די"ב מיל הוא דאוריית' ואמאי כתב סתמא ביוצא חוץ לתחום דהיינו בהוציאוהו נכרים דאם נצרך לנקביו רשאי להרחיק חוץ מד"א הוה ליה לפרש דדוקא באם הוא בתוך י"ב מיל דהוא דרבנן רשאי מפני כבוד הבריות אבל לא חוץ לי"ב מיל דהוא דאורייתא וכן נמי ביוצא ברשות כגון להציל מן הגייס יש לו אלפים לכל רוח כמבואר לקמן (דף מ"ה) וכן הוא ברמב"ם (פכ"ז דין י"ז) עיי"ש. וקשה היאך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וא"כ ביצא חוץ לי"ב מיל אמאי יש לו אלפים לכל רוח והיאך יתירו החכמים איסור תורה. אלא ע"כ צ"ל כמ"ש דאף די"ב מיל דאורייתא היינו שאסור לצאת חוץ לי"ב מיל אבל ביצא כבר נתבטל מקום שביתתו ורשאי להלוך כמה שירצה מדאורייתא רק מדרבנן אין לו אלא ד' אמות וא"כ שפיר לא חילקו