בית אברהם לנדא לט

ממוקצה בלי נגיעה אסור מטעם זה. דמ"ש שמעמיד בהמתו ע"ג מוקצה או הוא בעצמו נהנה שייך נמי הך חששא דלמא יטלטלם. ולפ"ז אפשר הי' לחלק בין דברים קלים ששייך החששא דלמא יטלטל ובין אבנים גדולים הראוים לישיבה דלא שייך גבייהו החשש דילמא יטלטלם שרי לישב עליהם. דהנאה ושימוש במוקצה היכא דלא שייך החשש טלטול מותר ובביצה דאסור לסמוך כרעי המטה אף בלי טלטול נמי הטעם משום חשש טלטול כנ"ל

אלא דמדברי הרשב"א בשבת לא משמע כן רק כל שימוש במוקצה בידים אסור. וא"כ לישב על המוקצה דהיינו אבנים או עצים שעומדים להסקה אסור. ועיין במג"א (סי' ש"ח ס"ק מ"א) והנה אם נאמר כדברי הפוסקים דהנאת מוקצה אף דבידים מותר ואינו אסור רק הטלטול כמ"ש המג"א (בסי' תק"ז סק"ג) א"כ קשה טובא משבת (דף כ"ח ב') דמוקי מתניתין בג' על ג' מצומצמות וכיון דאדליק פורתא הוה שבר כלי וכיון דנימא דהשימוש אינו לאסר במוקצה רק הטלטול א"כ קשה טובא דהא מבואר (בסי' ש"ח) במג"א (סק"ז) דאפילו שכח ונטל בידו מוקצה מותר לטלטלו יותר כמו שצריך וכ"ש היכא שנטל מתחלה בהיתר כמו כלי שמלאכתו לאיסור ונטל מתחלה לצורך מקומו מטלטלים כמו שירצה ועיין (סי' של"א ס"ק ה') גבי סכין של מילה דשרי להוליכו לביתו כ"ז שלא הניח אותו מידו ע"ש וא"כ ה"נ כיון דמתחלה רשאי ליטול הפתילה בידו דהוה כלי מה יש לחוש דאח"כ הוי שבר כלי הא מ"מ רשאי לטלטלו כל זמן שלא הניח מידו אף בשכח ונטל באיסור. וכ"ש היכא דנטל בהיתר ומחמת הדלקה אין חשש לשיטתם דמותר להשתמש במוקצה רק הטלטול אסור. ובהכי גם הטלטול לא נאסר כיון דכבר הוא בידו. אלא ע"כ צ"ל כשיטת הפוסקים השימוש גופי' נאסר במוקצה וא"כ אתי שפיר דאסור להדליק אח"כ כיון דכבר הוא שבר כלי והוה נולד ואסור ליהנות ממנו אח"כ כנ"ל

שם במנ"א (סקט"ז) דלא שייך הכנה כו'. ונ"ל דאפילו למ"ש (בסי' תקכ"ז) דשייך הכנה בבישול כו' אבל אם בישל אינו אסור כו' ע"ש. וקשה דסותר מה שהביא (בסי' שי"ח סק"ב) בשם ליקוטי מהרי"ו דאם בשל בשבת אסור ביו"ט משום הכנה דאלמא אפילו בבישול שייך הכנה לאסור בדיעבד. ודוחק לומר דהכנה בידים אסור אפילו בבישול משא"כ הכנה בידי שמים כמו בלפידים דלא עביד איסורא מותר בדיעבד דמנ"ל לחלק בכך. גם הלשון של מג"א אינו סובל כלל הדוחק הזה. גם קשה הא פסקינן (בסי' תקט"ו) דפירות הנושרין בשבת או ביו"ט אסורים בשויו"ט של אחריהם מטעם הכנה אף שאינו אלא תיקוני מאכל כמו בישול ואפילו בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי דחשיב רק תיקוני מאכל ומותר בדיעבד לפי דברי המג"א. ולכאורה יש ראי' לדברי המג"א מהא דקיי"ל דאם עבר ובישל מיו"ט לשבת בלי עירוב תבשילין מותר בדיעבד כמבואר ביצה (דף י"ז) ואמאי גרע מנולדה בזה דאסורה בזה אפילו דהוא הכנה ממילא. ונהי דלא קנסינן לי' כדאיתא התם מ"מ מדינא לאסור דהא לא עדיף מהכנה ממילא אלא ע"כ דבבישול (ואפילו) אינו אסור בדיעבד. אלא דא"כ קשה מסי' (שי"ח) ומפירות הנושרין בשבת או ביו"ט דאסורין בשבת שלאחריהם אף דאינו דבר חדש אלא תיקון בעלמא

לכן נ"ל דדוקא בהכנה בידי שמים אסור ביו"ט או בשבת שלאחריו דאם אסורין אח"כ מיתקני האיסור דהכנה דהא לא הכין עבורו רק לחול ולחול לא שייך הכנה כמבואר בריש ביצה. משא"כ הכנה בידי אדם דהיינו בבישול מיו"ט לשבת דאף אם יהיו אסורים בשבת שלאחריו לא יתוקן האיסור של הכנה כלל דמ"מ איסור חילול יו"ט במקומה עומדת לכך אינו אסור בדיעבד. והא דקיי"ל בפירות הנושרין בשבת או ביו"ט שאסורים בשבת שלאחריהם מטעם הכנה. ובודאי דאף אם תלש אותן בידים אסורים בשבת שלאחריהם אף דהתם לא יתוקן האיסור נ"ל דלא קשה מידי וטעמא רבא איכא במילתא דהתם נהי דמחמת הכנה דבידים הי' מותר בדיעבד מכיון שהוא מעוות לא יוכל לתקן מ"מ הא איכא ג"כ הכנה דבידי שמים דלא עדיף מאלו נשרו מאליהם דהוה הכנה דבידי שמים וכמו הכנת ביצה ע"פ גמר בידי שמים דאסור מדאורייתא מגזה"כ ביו"ט שלאחריו