בית אברהם לנדא לח

דמשמע מדרבנן מיהא אסור אינו ראי' כלל דהא כתבו התוס' דאפרוח אפילו ר"ש מודה דהוה מוקצה דהוה כמו דחיי' בידים עיין בתוס' ביצה (דף ו' א') ד"ה הואיל ומתיר א"ע בשחיטה כו' וא"כ מדרבנן אסור דלא שייך לעצמו אם ישחוט לחולה שיש בו סכנה דמ"מ אסור לבריא מתורת מוקצה דאפילו ר"ש מודה אבל גבי עגל שנולד בשבת סבר הר"ן דאפילו מדרבנן מותר הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה עיין בהר"ן ריש ביצה ומכש"כ היכא דבאמת שחט לצורך חולה דמותר ביו"ט שלאחריו ומאי הכנה יש כאן. הא שבת לעצמו היכן לצורך החולה

שם (סעיף ב') ואם קצץ מן המחובר פירות לחולה כו' משמע דפירי שנגמר בשולו מאתמול והי' לו חולה מבע"י מותר. וצ"ע דאמאי לא הביאו דעת רשב"א בחידושיו שחולק ע"ז. וז"ל דאכתי יש לאסור משום פירות הנושרין ולא עדיף הנעשה לחולה מנשרו ממילא ע"ש. ואין לדחוק ולומר דהרשב"א לא קאמר רק למאן דאית לי' בביצה משום פירות הנושרין דלא פליג אבל לדידן דל"ל בביצה משום פירות הנושרין י"ל דדוקא בפירות הנושרין מאליהן גזרו שמא יעלה ויתלוש משא"כ בנעשה בהיתר לא גזרינן דז"א דמלבד דמגמ' משמע בריש ביצה דביצה לא גזרינן משום פירות הנושרין דלא דמי דהאי מיגלי והאי מיכסי וגם למשקים שזבו לא דמי משום דהאי משקה והאי אוכלא אבל בדבר הדומה נכלל בגזירות פירות הנושרין. וחוץ לזה נמי אי אפשר לומר כן דהא פסקינן (בסי' ש"ה) דחלב שנחלב בשבת ע"י גוים אסור לבו ביום והיינו משום משקין שזבו דמוקצה לא קיי"ל היכא דדחיי' בידים ולהכי פסקינן בשוחט לחולה. מותר לבריא אף בחלה בשבת כמ"ש הרשב"א והרב המגיד (פ"ב מה' שבת) וצ"ל דבחלב אסור משום משקין שזבו כמ"ש הטור (בסי' ש"ה) ע"ש א"כ חזינן דאף דבר הנעשה בידים לכתחלה כמו חליבת בהמות בשבת מ"מ גזרינן דלמא יעשה ישראל בעצמו ואמאי לא נגזור בפירות הנתלשין לצורך החולה ואף דיש לדחוק קצת ולחלק מ"מ האמת יורה דרכו דדעת הרשב"א בחידושיו לאסור ומחמת זה סותר פירש"י ופירש דבדלועין תלושין מיירי ע"ש: שם בט"ז (סק"ב) במה שהקשה דברי ב"י אהדדי ע"ש. והוא תמוה כמו שתמה בפרי מגדים דהא הב"י כתב בפירוש הטעם בשם הרשב"א והרא"ש חולין דמוקצה מחמת איסור דלא דחיי' בידים קיי"ל כר"ש ולא כר"י. וגם תירוצו תמוה מאוד דא"כ אמאי מחתכין נבלה לפני כלבים כדפסקינן (בסי' שכ"ד סעיף ז') הא הוה מוקצה מחמת איסור ותירוצו לא שייך התם דדמי ממש לנר הכבה ולסוכה נופלת אלא ע"כ צ"ל משום דלא דחיי' בידים

או"ח סימן תק"א במנ"א (סקי"ב) כתב דמוקצה אפילו לשורפו במקומו בלי טלטול אסור. עיין בה' יו"ט לגאון מו"ה יונתן ז"ל (דף כ') מה שהשיג על המג"א מדברי הרשב"א שבת (דף כ"ט) ע"ש. ודבריו תמוהים מאוד שברשב"א שם מבואר להדיא דלהשתמש בידים אסור אפילו בלי טלטול כמו לסמוך בביצה שנולדה ביו"ט כרעי המטה אף שאינו מטלטל כלל להביצה. וה"ה להדליק מוקצה מיקרי שימוש בידים ואסור. וכוונת הרשב"א שם דהיכא שדולק כבר מותר לבשל אצלו דזה מיקרי הנאה דממילא אבל להדליק בידים דבר המוקצה מיקרי שימוש במוקצה ואסור אף שאינו מטלטלו כבר. וזה נראה פשוט כוונת הרשב"א. והנה מדברי הרשב"א מבואר דאסור להשתמש במוקצה שימוש בידים אפילו בלא טלטול. אבל נראה שהרמב"ן חולק על זה. עיין בסוף פ' כל כתבי מה שהביא הר"ן בשם הרמב"ן גבי עשה כבש לירד בו שכתב בהדיא דשרי לישב על דבר המוקצה בשבת. וגם על אבנים מותר לישב וזה דלא כדברי הרשב"א לעיל שכתב דאסור לסמוך בביצה כרעי המטה אפילו בלי טלטול. ובאמת הי' נראה לומר דהנאה מחמת עצמה אפשר דמותר במוקצה רק דמ"מ אסור משום שמא יטלטלנו כדאמרינן פ' כ"כ (דף קכ"ב) לא יעמיד אדם את בהמתו על גבי מוקצה בשבת. ופירש רש"י דחיישינן שמא יטלטלנו והוא מוסכם מכל הפוסקים. וא"כ י"ל דגם שאר הנאה