בית אברהם לנדא לה

לדידן דשתי קדושות הן הא בה"ש הוקצה מחמת איסור שחיטה. והוא איסור דאורייתא וחיוב אשם תלוי עשיית מלאכה בה"ש כמבואר ברמב"ם (ה' שגגות פ"ח) והיאך מותר לשחוט ביו"ט שאחר השבת. אלא ודאי אף מחמת איסור דאורייתא לא אמרינן מוקצה לשעבר (ובמצוו) [ובסוכה] טעמא אחרינא אית בה כמ"ש התוס' סוכה (דף י') והרא"ש שם דהא מ"מ מחויב לאכול בה"ש בסוכה ולעשות מעשה. א"כ שפיר הוקצה ע"ש בדבריהם

שם דף ל"א ב' מתניתן בית שהוא מלא פירות ונפחת כו'. עיין בתוס' ד"ה שנפחת שהקשו הא הוה מוקצה. ותירצו דהוה מוקצה מחמת איסור דרבנן. ועיין במה שהקשיתי לעיל על דברי הרמב"ן בסוגיא זו שסותר דברי עצמו. שכתב בפרק יו"ט (דף כ"א) ונסתלק האיסור נסתלק המוקצה וא"כ לק"מ הכא. ועיין מ"ש לעיל לתרץ מהא דכופין סל לפני האפרוחים אף דהוה מחמת איסור דרבנן מ"מ דחיא בידים. דהא ע"כ מיירי שם במונח בכוונה דבשוכח א"כ לא נעשה בסיס כלל כמבואר בשבת (קמ"ב) וגבי סוכה נופלת נמי לא קשה דגם התם מיקרי דחייא בידים כמ"ש הרמב"ן במלחמות ביצה (דף כ"א) ע"ש דבשעת בנין דחיא. משא"כ הכא דלא דחייא כלל דאף שסתמו מתחילה מ"מ בודאי אדעתי' לפתחו וליקח הפירות הי' רק שמחמת איסור יו"ט נאסר הפתיחה א"כ רק מחמת איסור הוא כמו בשוחט בשבת דלא מיקרי דחיי' בידים כדאיתא חולין (דף ט"ו א') אבל בסוכה רעועה דמתחלה כשבנה אותה רצה בהקצאה שיהי' מחובר בבנין ומיקרי דחייא בידים ממש. ואמרינן אף גבי איסור דרבנן. ובאמת הדבר מוכרח לומר כן דהא הרא"ש כתב ג"כ כתירוץ התוס' ורש"י דטעמא דהוא מוקצה מחמת איסור דרבנן. ולכאורה יש להבין על מה שתירצו התוס' דהתם לא נסתלק האיסור לגמרי דהא עדיין המוקצה הוא בעולם. ולכאורה קשה על זה מנר שכבה בשבת דמסקינן בשבת (דף מ"ז) דמוקצה בשעת הדלקה הואיל ונעשה בסיס לדבר איסור ע"ש. וא"כ לא הוה מוקצה רק מחמת איסור דרבנן שכבה כר"י. ואח"כ נסתלק המוקצה לגמרי דהא נשרף אח"כ השמן ולא נשאר רק הנר לחוד. וצ"ל לשיטת התוס' דלר"י הוה אסור מתחלה הטלטול מחמת איסור דאורייתא דהא הגמ' בעי מתחלה לומר בשבת (דף מ"ו ב') דהטלטול אסור משום דלמא יכבה רק לר"ש מקשה הגמ' דהא דבר שאינו מתכוין הוא. משא"כ ר"י סבר דבר שאינו מתכוין אסור. וא"כ הטלטול נאסר מחמת איסור דאורייתא וא"כ לק"מ מנר שכבה לר"י רק ממטה שיש עלי' מעות מקשה תוס' שפיר. דלא הוה רק מחמת איסור דרבנן. וע"ז מתרצים התוס' דהמוקצה לא נסתלק. והא לא קשה מר"ש דמודה בקערה ועשישית כדאיתא בשבת (דף מ"ד) ואמאי הא לדידי' לא הוה רק מחמת איסור דרבנן מחמת דנעשה בסיס לשלהבת ונימא בנסתלק אח"כ המוקצה מותר. וי"ל דכיון דאינו יושב ומצפה כלל אפשר חמור טפי ואפילו באיסור דרבנן אמרינן מוקצה והכא גבי בית שנפחת כיון דמיירי רק באוירא דליבני דלא הוה בנין גמור עומד ומצפה הוא כדאמרינן לעיל (דף ל') בסוכה רעועה שנפלה דלר"ש מותר דיושב ומצפה כו' וזה לא אתי שפיר רק לר"י. אבל מ"מ קשה אליבא דידן דקיי"ל בנר שכבה כר"י. ואמאי והא לא הוה מוקצה אלא מחמת איסור דרבנן דהא אנן קיי"ל דבר שאינו מתכוין מותר. וגם הך חששא לא שייך אלא בשמן אבל לא בנרות של חלב ושעוה. וע"כ משום דנעשה בסיס לשלהבת וא"כ לא הוה מוקצה אלא מחמת איסור ואפ"ה קיי"ל דנר וא"כ חזינן דאף דמוקצה מחמת איסור דרבנן ונסתלק אח"כ האיסור לגמרי אפ"ה אמרינן מוקצה. והיאך כתב הרא"ש אליבא דהלכתא וגם הטור הביאו דטעמא דבית שנפחת דלא הוה מוקצה משום דהוא איסורא דרבנן. אלא ע"כ צ"ל כמו שחלקתי דדוקא בדחייא בידים אמרינן מוקצה אף מחמת איסור דרבנן לא בלא דחייא בידים דהא בס"ד בחולין (דף ט"ו) הוה בעי אביי למימר דלא אמרינן כלל מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחייא בידים. ונהי דמסקינן אח"כ דאמרינן אף מחמת איסור כמו בשוחט לחולה בשבת מ"מ היינו דוקא היכא דדחייא בידים לא הכא: