בית אברהם לנדא לג

להטיל מדאורייתא דמיקרי חזי להקרבה דהא קידשה לעת"ל ומקריבין אף עפ"י שאין בית. ומיושב קושיית הלח"מ

אך צ"ע אמאי פטור ממלקות. ומהיכן למד הרמב"ם כן. וא"כ לפי שיטת הרמב"ם דאף בזה"ז הוא דאורייתא ואפשר דאף רש"י סובר כן דהא רש"י פי' בע"ז (י"ג) דמיירי בקדשי בדק הבית. וא"כ י"ל דדוקא בקדשי בדק הבית שרי להטיל מום לא בקדשי המזבח ולפ"ז שפיר אתי כפשוטו הכא דנפל מום ביו"ט הוה מוקצה מחמת איסור דאורייתא. אבל אכתי קשה דהא קיי"ל ביו"ד (סי' שי"ג) דמטיל מום במום עובר לא הוה מדאורייתא. וא"כ לפי מה דמסיק דמיירי בנפל בי' מום עובר מערב יו"ט קשה דהא לא הוה מוקצה אלא מחמת איסור דרבנן. וא"כ אמאי סבר ר"י בנפל בו מום ביו"ט דהוה מוקצה. אלא דר"י סבר בבכורות (ל"ג ב') דאסור להטיל מום בבעל מום אפילו קבוע. ולכך סובר בכור שאחזו דם אסור להקיז אפילו מת א"כ א"ש דר"י לשיטתו אזיל. וא"כ ניחא מה שפירש רש"י דעל ר"י הנשיא לא קשה פשיטא דאי לאו הכי ל"ל כתירץ הגמ' לעיל דנפל בי' מום עובר מערב יו"ט דא"כ אמאי לא ישחוט הא לא הוה אלא מוקצה דרבנן דהא אנן קיי"ל כר"ש בבכורות דשרי להטיל מום בבעל מום ומסתמא ר"י הנשיא סבר כוותי' דהלכתא הכי. ולכך פירש רש"י דלא מיירי בנפל מום עובר. רק לא קשה פשיטא דאשמועינן דאית לי' מוקצה. [והנה בעיקר הדין דקיי"ל ביו"ד (סי' שי"ג) דמטיל מום בבעל מום עובר אינו אסור אלא מדרבנן. הנה הך דינא הוא מדברי הרא"ש בכורות (פרק כל פסולי המוקדשין שכתב כן. וכן מבואר עוד בתוס' בכורות (דף ל"ד א') ד"ה אלימא ר"ש דמתניתן שכתבו בסוף הדיבור וז"ל א"נ חשיב כמו מום עובר שיש לו רפואה ע"ש. ואפ"ה אמרינן דלר"ש מותר להקיז דשרי להטיל מום בבעל מום עובר דאף במום עובר שרי להטיל מום. אבל מדברי הרמב"ם (בפ"כ מאיסורי מזבח הט"ו) מבואר בהדיא דמטיל מום בבעל מום עובר מדאורייתא אסור ולוקה עלי'. שכתב שם וז"ל כיצד אכלה הלח כמשפטו כו' מכל אלו ספק קבועים או עוברים. לפיכך אם הטיל בה מום אחר אינו לוקה עכ"ל. א"כ מבואר להדיא דלכך אין לוקה דספק קבוע הוא ומספיקא לא מלקינן לי' אבל אם ידוע דהוא מום עובר שפיר לקי עלי'. ותמיהני מאוד על הש"ע בסי' שי"ג שהביא בסתם דעת הרא"ש דמטיל מום בבעל מום עובר דלא הוה מדאורייתא. והוא היפך דעת הרמב"ם הנ"ל. ולדעת הרמב"ם הנ"ל צ"ל דבהקזה חשיב מום קבוע ואסור לשחוט עלי' משום דמיחלף בתם כמו שכתבו התוס' בבכורות לחד תירוצא ע"ש]

שם דף כ"ז גמ' אלא גמרו בידי אדם לא קמיבעי לן כו'. עיין לעיל (דף ד') בתוס' ד"ה נימא מה שהקשו וז"ל תימא לימא דקסבר שתי קדושות הם אלא הטעם הוי מגו דאיתקצאי לבה"ש כו'. ולי דברי התוס' צ"ע רב. וא"י מי הכניסם לדוחק הגדול הזה לומר ולחלק בין מוקצה מחמת מצוה דאמרינן אף מחמת יום שעבר. ובין מוקצה סתם. ובלאו הכי ניחא שפיר דהא מסקינן הכא היכא דגמרו בידי אדם לא שייך מוקצה. ובודאי אין הפירוש בגמ' משום דבידו לגמור ולסלק כמו קדירות בה"ש שהן רותחין כיון דבידו לקררם. דא"כ קשה מקדירות חיות בה"ש בגווגא דשרי לאשהינהו ע"ג כירה כדאמרינן פ"ק דשבת (דף י"ח ב') אמאי מותרות למחר והא אין בידו לתקנם רק ממילא יתבשלו. אבל בידו אין לתקנם מחמת איסור בישול בשבת. אלא ע"כ צ"ל דגם זה מיקרי גמרו בידי אדם. הואיל ויודע בודאי שיתוקנו אח"כ א"כ לא חשיב מוקצה. ודוקא גרוגרות וצמוקים שצריכים חמה. ואינו בודאי שיזרח החמה זה לא מיקרי גמרו בידי אדם כמו שפירש"י כאן. ולפ"ז א"כ לכאורה קשה מנר שהדליקו בו באותה שעה דפסקינן דהוה מוקצה אעפ"י שיודע שהנר לא ידלק רק איזה שעות ואח"כ יהי' כלה ונשרף ואפ"ה אסור לטלטלו כל השבת ומ"ש מקדירות חיות בה"ש שיודע שיתבשלו אח"כ דלא הוה מוקצה ומיקרי גמרו בידי אדם כנ"ל. וצ"ל כמ"ש התוס' בשבת (דף י"ג א') ד"ה בעודן עליו כו' דהתם בקדירות חיות אינו רוצה הדיחוי שאם יתבשלו תיכף ג"כ ניחא לי' ואינו רוצה הדיחוי ולכך מיקרי גמרו בידי אדם. אבל בנר שכבה מתחלת שבת הי' רוצה בהקצאה מהנר לצורך שבת וא"כ הוה מוקצה אף שיודע שיפסוק אח"כ הדיחוי ודמי ממש למ"ש התוס'