בית אברהם לנדא לב

מחמת איסור דאורייתא. אבל לא באיסור דרבנן. משא"כ בבכור דאינו מוקצה מחמת איסור רק דמעיקרא לא הי' מוכן לאדם כמו שהוכחתי לעיל מהא דלא קאמר הגמ' בחולין ר"י דבכור היא דשמעינן מיני' דאית לי' מוקצה מחמת איסור אף דלא דחייא בידים. אלא ודאי צ"ל דזה לא מיקרי מחמת איסור כיון דמעיקרא לא הי' עומד לזה כלל. וא"כ אף באיסורא דרבנן אמרינן מוקצה. דמ"מ אינו מוכן הוא ולא דמי לטבל דעומד לאדם לתקנו אחר השבת ורק בשבת אסור א"כ הוה מוקצה מחמת איסור. ולא אמרינן באיסור דרבנן כנ"ל

וע"פ האמור יש ליישב קושיית התוס' ביצה (דף ל"א) ד"ה ונפחת מסל לפני אפרוחים וממטה שיש עלי' מעות. ועיין ברמב"ן שהקשה ג"כ על דברי רש"י ועפ"י האמור מיושב היטב ואין מכל זה קושיא כלל דהתם במטה שיש עלי' מעות או בנר שכבה הוה דחייא בידים. משא"כ בכל הני בטבל ובבית שנפחת לא דחייא בידים. ואנן חזינן בפירוש דמעיקרא הוה בעי הש"ס למימר דל"ל לר"י מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחייא. ונהי דלמסקנא אמרינן אף היכא דלא דחייא אית לי' לר"י מוקצה כמו בשוחט בשבת היינו משום דהוא איסורא דאורייתא ולא באסורא דרבנן. ושאני נר שכבה דהוא דחיי' בידים. וא"ש

שם דף כ"ו רש"י ד"ה אם יש בו מום. אם ימצא בו מום הידוע כו' ולר"י נשיאה ליכא למפרך כדפרכינן לעיל כו'. ולכאורה דברי רש"י מיותרים. ומאי הוה קשיא לי' דאמאי לא פריך הגמ' אר"י נשיאה פשיטא הא איכא למימר תירץ הגמ' לעיל דמיירי בנפל בו מום עובר מעיו"ט. ולמה לי' להש"ס לשנות על הדבר אחר שכבר תירץ לעיל. ונראה לומר דהנה כבר הקשיתי לעיל לשיטת התוס' בכורות (דף ל"ג ב') דהטלת מום בזה"ז אינו אלא מדרבנן א"כ אמאי עבר ובקרו או נפל בו מום ביו"ט לר"י הוה מוקצה והא בידו להטיל מום כיון דאינו אלא מדרבנן כמו גבי בית שנפחת ובטבל ומה שתירצתי לעיל דהכא לא מיקרי מחמת איסור כיון דאינו עומד לכך ולא דמי להתם דאינו מוקצה אלא מחמת איסור היום כמ"ש הרשב"א לחולין והקצאה הוא בע"כ אכתי לא אתי שפיר. דהא משמע מרש"י דבבכור שפיר אמרינן דדעתי' עלי'. וכמו שפירש הפ"י משום דשכיחא דמנגחי ע"ש. וצ"ל דלר"י מ"מ הוה מוקצה דלא עדיף מיושב ומצפה דלא מהני לר"י דהא מ"מ הוקצה בה"ש מחמת איסור

ובזה סרה קושיית הפ"י דמאי מקשה הגמ' והא מוקצה היא. הא ס"ד דזה לא חשיב כלל מוקצה מחמת דדעתי' עלי'. ולפי הנ"ל מיושב דזה לא שייך אלא לר"ש דאית לי' יושב ומצפה מהני. ואפשר דר"י הנשיא סבר כוותי' דר"ש. משא"כ לר"י לא מהני סברא זו דדעתי' עלי' דלא עדיף מנר שכבה אף דיושב ומצפה לא מהני לר"י. אבל מ"מ תקשה כיון דאמרינן דגם בבכור דעתי' עלי' רק דמ"מ הוקצה לבה"ש מחמת איסור. א"כ אמאי הוה מוקצה דהא לא הוקצה רק מחמת איסורא דרבנן דהא בזה"ז שרי להטיל מום מדאורייתא. לכן נראה לי דדברי התוס' בבכורות אינם מוסכמים. ועיין רמב"ם (פ"א מאיסורי מזבח ה"ז) דסובר בהדיא דאף בזה"ז הוא דאורייתא. ומה שתמה שם הלחם משנה מגמ' דע"ז (דף י"ג ב') דמבואר שם דבזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ ע"ש. נראה דיש ליישב דהתוס' בבכורות (דף ל"ג ב') שהביאו ראי' מהא דע"ז אזלי לשיטתייהו בע"ז לחד תירוצא שם בתוס' ד"ה ונשחטי' מישחט דמיירי בקדשי מזבח. ואפילו הכי מותר השחיטה מדאורייתא דהוה כמו שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל וכן כתבו התוס' נמי בזבחים (דף נ"ט א') ד"ה עד שלא נבנה המזבח ע"ש דהא דמחייב ר"י במעלה בחוץ מיירי בהעלאת קטורת או מנחה. אבל הרמב"ם פסק (בה' מעשה הקרבנות פרק י"ט הט"ו) דגם שוחט בחוץ חייב ע"ש. והיינו מטעם דפסק כר"י קדושה ראשונה קידשה לעת"ל. ומקריבין אף שאין בית עיין רמב"ם (ה' בית הבחירה פ"ו הט"ו) ומיקרי ראוי לפתח אוהל מועד כדאמרינן זבחים (דף ק"ז ב') וא"כ ע"כ צ"ל לשיטת הרמב"ם דשוחט בחוץ חייב בזה"ז דלא כתוס'. א"כ הא דמקשה בע"ז ונשחטי' מישחט ע"כ הקושיא אליבא דר"ל דאית לי' זבחים (ק"ז ב') דשוחט בחוץ בזה"ז פטור דלא מיקרי ראוי לפתח אוהל מועד דלא קידשה לעת"ל. וא"כ מטעם זה המטיל מום בזה"ז נמי פטור דגרע ממטיל מום בבעל מום, משום דלא חזי להקרבה. אבל אנן דקיי"ל כר"י דשוחט בחוץ בזה"ז חייב משום דקידשה לעת"ל ומיקרי ראוי לפתח אוהל מועד. א"כ שפיר פסק הרמב"ם דאסור