בית אברהם לנדא לא

מאליו ומ"מ אמרינן כיון דרק איסורא דרבנן הוא לא מקצה מדעתי' כלל. וא"כ ה"נ בהי' בו מום מובהק מערב יו"ט ועברו וראו אותו ביו"ט מה טעמא חשיב מוקצה הא בידו הי' לשחוט בלי התרת שלשה בהכנ"ס. ורק איסורא דרבנן הוא ודמי לטבל. ונראה לחלק דדוקא באם הוא איסור דרבנן שיכול לסלק האיסור ממנו בזה לא חשיב מוקצה כמו גבי טבל. משא"כ בשחיטה בלי הוראת שלשה בני הכנסת אף דאינו רק איסורא דרבנן מ"מ הוא מוקצה גמור כיון דאין בידו לסלק האיסור דרבנן ממנו. ואף אם ישחוט בלי ג' בהכ"נ מ"מ יהא אסור לעולם. משא"כ בטבל דהגבהת תרומות ומעשרות אינו אלא מדרבנן. ואם יבא אדם אחד ויתקן אותם מסולק האיסור ממנו ולכך לא מקצה מדעתי'. משא"כ כאן אם ישחוט בלי הוראת המום להם דמ"מ יהא אסור לעולם. ואף דאחר ישחוט וא"כ אפשר דמותר לדידי' דלא שייך קנסא כיון דלא עביד איסורא מ"מ ביו"ט יהא אסור דעכ"פ יהא צריך להראות לחכם אחר השחיטה במומין מובהקים או לדידן לשלשה ביהכ"נ ואין רואין מומין ביו"ט בודאי לא יזדקקו לו. והראיית מומין אינו בידו ובודאי לא יעבדו שלשה איסורא כנ"ל

ולפ"ז מיושב מה שהקשתי לעיל דאמאי בבישל דלעת אמרינן בחולין (דף ט"ו ב') דהוה מוקצה ופירשו התוס' מחמת דאינו ראוי לכוס הא אפשר ע"י נכרי ואי דאסור מדרבנן מחמת שבות א"כ לא הוה אלא מוקצה מחמת איסור דרבנן ובנסתלק האיסור נסתלק המוקצה. וע"ש מה שתרצתי בדוחק. אבל לפי הנ"ל א"ש טובא דדוקא גבי טבל שאינו אלא איסור דרבנן ואפשר להסתלק האיסור ע"י עצמו או ע"י אחרים לא חשיב מוקצה כיון דאינו אסור אלא מדרבנן לסלק האיסור לא מקצה מדעתי' לגמרי דלמא יבא אחד ויסלק האיסור. משא"כ היכא שהאיסור נשאר לעולם ואין בידו לסלקו אף דהוא איסור דרבנן מ"מ הוה מוקצה גמור ולכך בדלעת אף שע"י נכרי אינו רק שבות מ"מ האיסור אי אפשר להסתלק דאם יעשה הוא או אחר ע"י נכרי אסור לו בשבת כדין נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל דאסור לכל בר ישראל אף למי שלא הדליק בשבילו כמבואר בשבת (דף קכ"ב) ובתוס' שם ובשו"ע (סי' שכ"ה) ע"ש. וא"כ כיון שאין בידו לסלק הוה מוקצה גמור אף דהאיסור הוא מדרבנן. וגם בדלעת אף אם הגוי יעשה לצורך עצמו יאסר עליו מטעם בשולי נכרי כיון דאינו נאכל כמות שהוא חי לשיטת התוס'. אבל בטבל בידו לסלק האיסור או באם אחר יפריש אפילו במזיד מ"מ לדידי' יהא שרי כמו שכתבתי לעיל במעשר בשבת במזיד שרי לאחריני אף בו ביום כנ"ל

ואמנם אכתי קשיא לי טובא. לשיטת התוס' בכורות דבזמן הזה הטלת מום בבכור אינו אלא מדרבנן. עיין בכורות (דף ל"ג ב') תוס' ד"ה בעל מום מעיקרו אפילו למ"ד דאסור להטיל מום בבע"מ כדמוכח מע"ז (דף י"ג ב') וא"כ קשה טובא לר"י דאית לי' רואין מומין ביו"ט. רק בנפל בו ביו"ט הוה מוקצה. ואמאי דהא אסור רק מדרבנן להטיל בו מום וא"כ דמי ממש לטבל דהא בידו הוא או ביד אחר להטיל בו מום ושרי לדידי'. ועיין בש"ך יו"ד (סי' שי"ג סק"ב) דאם הטיל בו מום ושחטוהו דהבשר מותר לאחרים. א"כ דמי לגמרי לטבל דהא אין אסור אלא מדרבנן ובידו לסלק האיסור. וא"ל דאם הוא יטיל בו מום יהי' אסור. דא"כ גבי טבל נמי נימא דאם הוא יתקנו יהי' אסור בו ביום כדין המעשר בשבת במזיד דאסור בו ביום. וע"כ צ"ל דלכך לא חשיב מוקצה דלמא יבא אדם אחר ויסלק האיסור ויהי' שרי לדידי'. או אף דהוא יעשה האיסור מ"מ אינו אסור לו רק מדרבנן ולא מקצה מדעתי'. ודלא כמ"ש לעיל דהיכא דהאיסור נשאר עליו לעולם חשיב מוקצה. וא"כ בודאי קשה טובא דאמאי סבר ר"י בנפל בו מום ביו"ט דהוה מוקצה והא הוא רק מחמת איסורא דרבנן דהא מדאורייתא שרי להטיל מום בזה"ז וכנ"ל. ודמי לגמרי לטבל

לכן נראה לומר לפמ"ש לעיל דהכא בבכור לא הוה מוקצה מחמת איסור דדוקא בשוחט בשבת שהוא עומד לאדם לאחר השבת רק איסורא דשבת עלי' לשוחטו היום. מ"מ מיוחד עדיין לאדם זה מיקרי מוקצה מחמת איסור אבל בבכור דמעיקרא לאו להכי קיימא שיפול בו מום וחשיב אינו מוכן כלל לאדם. לא מוקצה מחמת איסור (ע"ש במה שכתבתי לעיל). וא"כ א"ש כאן. דעד כאן לא קאמרי התוס' דבאיסור דרבנן לא אמרינן מוקצה רק דהיכא דהוא מוקצה מחמת איסורא וטעמא דמלתא דהא מעיקרא בעי הגמ' למימר בחולין (דף ט"ו) דר"י ל"ל כלל מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחייא בידים. ונהי למאי דמסיק דאית לי' לר"י מוקצה מחמת איסור בשוחט בשבת לא שמעינן אלא מוקצה