בית אברהם לנדא ל

רואין מומין ביו"ט דסבר דראיית בכור חשיבא יותר מראיית טריפה. וסבר דלא הוה לברר הספק רק דצריך התרת חכם משום כבודו ולכך חשיב תקון. וא"כ אף דנאמר דמותר לראות מומין ביו"ט לצורך אוכל נפש אף דהי' יכול לראות מאתמול. דלא אסרו מתקן בהא מטעם דאוכל נפש הוא כמ"ש הפ"י והצל"ח. מ"מ הא התיקון לא הי' בה"ש רק עתה ולא שייך לומר דאיגלאי מלתא למפרע. דהא למ"ד אין רואין מומין ביו"ט ע"כ סבר דראיית היתר בכור לא חשיב לברר הספק רק היתרו צריך לגוף הדבר משום כבודו. או מאיזה טעם שיהי' ולכך אין רואין ביו"ט. וכיון דההיתר חכם הוא מתקנו. א"כ תו הוי מוקצה מחמת מי יימר דמזדקק לי' חכם כמו גבי נדר. כיון דמתחלת יו"ט לא הי' מתוקן רק אח"כ ואינו גמרו בידי אדם מחמת מי יימר כנ"ל

ובזה יש ליישב קושיית הצל"ח על הרמב"ם. דהנה בלא זה דברי הרמב"ם קשים מאוד. דא"כ לפי טעמו אמאי אין רואין מומין שנפלו בו מערב יו"ט. ולומר דגזרינן אטו שנפל בו ביו"ט כמ"ש הרב המגיד זה לא נזכר כלל בדברי הרמב"ם. ולפמ"ש מיושב דהרמב"ם סובר דודאי ראיית מומין להתיר אותו לשחוט ביו"ט מהראוי להיות מותר. כיון דמלאכת אוכל נפש הוא. רק ראיית מומין ביו"ט מה שאינו צורך היום אסור דהוה תיקון שלא לצורך היום. ואף דשאר הוראות מותר לפסוק אף מה שהוא שלא לצורך היום. מ"מ שאני ראיית בכור דהיתרו של חכם אינו לברר הספק ומיחשב תיקון. משא"כ שאר הוראות כנ"ל. וא"כ כיון שפסקינן כמ"ד אין רואין מומין ביו"ט מה שהם שלא לצורך היום. א"כ ע"כ צ"ל דראיית בכור לא בא לברר הספק. רק משום כבודו של חכם כסברת הר"ן והרז"ה. וא"כ ל"ש לומר איגלאי מלתא למפרע. דהא לא בא לברר הספק. רק צריך אמירת החכם. וא"כ עד היתרו מיקרי לא חזי. ודמי ממש להתרת נדר בשבת דהוה מוקצה מחמת מי יימר דלא חשיב גמרו בידי אדם כנ"ל. וא"כ דברי הרמב"ם אתיין כפשוטו. דלכך אינו יכול לראות המומין ביו"ט דלמא יבא לאכול מהם והם מוקצה אף בנפל מערב יו"ט מחמת מי יימר כמו גבי נדר כיון דלא שייך איגלאי מלתא למפרע. אבל ר"י סובר דרואין מומין ביו"ט אף שאינו צורך היום. מטעם דסבר דראיית בכור דמי לשאר הוראות שגם הוא אין אלא לברר הספק. א"כ אינו מוקצה כלל בנפל מערב יו"ט. דלא שייך לומר דאינו גמרו בידי אדם מחמת מי יימר. דהא לדידי' י"ל איגלאי מלתא למפרע. דלדידי' גם ראיית בכור אינו אלא לברר. וכיון דאינו מוקצה א"כ שרי לראות. דלא שייך הגזירה שמא יבא לאכול דגם האכילה מותר ומיושב קושיית הצל"ח

תוס' ד"ה בכור שנפל לבור כו' לכן נראה לי דמטעם מוקצה קאמר כו'. עיין תוס' שבת (דף מ"ו ב') בשם ת"י דדוקא גבי חכם אמרינן לא מזדקק מחמת איסורא. לא גבי שלשה הדיוטות אף דאיכא איסורא. לכך גבי טבל אמרינן דאם עבר ותקנו מתוקן ע"ש. ונראה דלא קיי"ל כסברא של ת"י. דא"כ תקשי אליבא דהלכתא דאם עבר ובקרו דאינו מבוקר והא עתה אין מתירין שום מום שאינו מובהק משום דליכא מומחה כמבואר ביו"ד (סימן ש"ט) וא"כ אמאי אם עברו ובקרו אינו מבוקר הא דמי לטבל אלא ע"כ דלא קיי"ל כדברי תוס' אלא דגם בשלשה הדיוטות היכא דאיכא איסורא לא אמרינן מי יימר. ובטבל דאמרינן שאם תקנו מתוקן היינו משום דבידו הוא לעבור. או דלמא שמא יעבור אחר כיון דהוא רק איסורא דרבנן כמ"ש התוס' ביצה (דף ל"א ב') ורש"י (שם) משא"כ כאן דצריך התרת שלשה מקצה מדעתי' טובא. שבודאי תלתא לא חשידי לעבור. וכ"כ הצל"ח לחלק בין טבל דאמרינן שאם עבר ותקנו מתוקן. לראיית מומין משום דהכא בטבל בידו הוא. משא"כ גבי מומין תלוי ביד אחרים ע"ש. ולכאורה אכתי קשה דהא מה דבעי בכור היתר חכם זה בודאי אינו אלא מדרבנן. וא"כ אכתי קשה מ"ש מטבל מחמת דאינו אסור אלא מדרבנן דהגבהת תרומות ומעשרות אינו אסור אלא מדרבנן וה"נ אף דראיית מומין אינו בידו מ"מ השחיטה בעצמו אף בלי ראיית חכם אינו אסור רק מדרבנן. וא"כ היכא שהוא מום מובהק כמו נקטעה ידו (ולא) והראהו לשלשה בני הכנסת. ועברו ובקרו ביו"ט יהא מותר דהא אפשר הי' לשוחטו בעצמו ואינו אסור אלא מדרבנן. וא"ל דבשלמא גבי טבל דלא הי' מוקצה רק מחמת איסור דרבנן והוא אח"כ עבר על האיסור. ולכך לא שיב מוקצה. משא"כ באם לא עבר על האיסור חשיב מוקצה אף דאינו רק איסורא דרבנן. ז"א דהא גבי בית שנפחת כתבו התוס' ורש"י מחמת דאינו רק איסורא דרבנן. והא התם לא עבר הוא על האיסור דהא נפחת