בית אברהם לנדא כט

מוקצה ע"ש בביצה (דף כ"ז א'). וא"כ י"ל דהכא כיון דהגמ' נקיט לסברא פשוטה דהתרת חכם אינו בודאי דלמא לא מזדקיק לי'. וכדאמרינן נמי בקידושין (דף ס"ב) דחשיב גר דשלב"ל מחמת מי יימר דמזדקקו לי' כו' וא"כ שפיר מקשה הגמ' דאמאי מפירין נדרים הא הוה מוקצה. כיון דמתחלת שבת נאסר. רק אח"כ בהתרת בעל או חכם הותר. וזה לא חשיב גמרו בידי אדם. דמי יימר דמזדקק לי' חכם. והא דהקשו התוס' הא חזינן דלמ"ד רואין מומין ביו"ט. לא הוה מוקצה. נראה דלא דמי כלל דבשלמא גבי ראיית מומין אף דמתחלה הוקצה מחמת חסרון ידיעה מ"מ כשאח"כ החכם מתירו אגלאי מלתא למפרע דלא הי' מוקצה מעולם. וא"כ אף דלא היה גמרו בידי אדם. מ"מ אח"כ איגלאי מלתא דלא הי' מוקצה מעולם. ולא דמי לגרוגרות וצמוקים. דבהשמ"ש באמת לא הי' ראוין. רק אח"כ בשבת הותרו. משא"כ הכא דלא נאסר מעולם. וההקצאה הי' בטעות ועיין בצל"ח ביצה (דף ו') גבי עגל שנולד מטרפה. וכן בה' יו"ט להגאון מו"ה יונתן זצ"ל שכתבו נמי סברא זו. וזה לא שייך אלא גבי ראיית מומין. דשייך לומר אגלאי מלתא למפרע. משא"כ בהיתר נדרים שעד ההיתר הי' אסורים באמת ולא חזי לי'. ולא מבעיא בהתרת הבעל דמיגז גייזי ואינו עוקר הנדר למפרע. א"כ עד ההיתר הי' הפירות אסורין לה. רק אח"כ משעת ההיתר של בעל ואילך. וא"כ דמי ממש לגרוגרות וצמוקים שלא הי' ראוים בתחלת שבת ואח"כ זרח עליהם החמה ויבשן דהיה מוקצה. משום דאין גמרו בידי אדם ולא ה' המתיר בודאי. וה"נ אין המתיר בודאי דלמא לא מזדקק לה חכם ואין בידו הדבר לגמור. ואף בהתרת חכם שפיר מקשה הגמ' לימא מי יימר. אף דחכם עוקר הנדר מעיקרא. וא"כ לכאורה דמי לראיית מומין דלא הוה מוקצה למ"ד רואין מומין ביו"ט. אבל באמת הבדל גדול ביניהם. דהתם גבי ראיית מומין לאחר שנתברר דהוא מום קבוע. א"כ לא הוקצה מעולם וההקצאה הי' בטעות ומחמת חסרון ידיעה ובאמת הוי חזי מתחילת שבת. משא"כ גבי נדר אף שבאמת עוקר החכם אח"כ הנדר למפרע. מ"מ קודם ההיתר בודאי אסור לאכול על סמך שיתירנו אח"כ. וקודם ההיתר הי' הדבר אסור עליו באמת לא בטעות וכיון דמתחלת שבת נאסר עליו הדבר. וגם אין גמרו בידי אדם דלמא לא מזדקק לי' חכם. שפיר מקשה הגמ' דהוה מוקצה כנ"ל. ואף דלר"ש ע"כ היכא דאין איסור בדבר. אף דהי' מוקצה בתחלת שבת מ"מ חשיב עומד ומצפה. ולא בעי גמרו בידי אדם כמו בסוכה הנופלת ביו"ט. אם היתה רעועה מאתמול. ורק גבי מומין כיון דאינו עומד ומצפה מחמת איסור ראיית מומין ביו"ט. מ"מ לר"י בודאי אסור כיון דלא חשיב גמרו בידי אדם מחמת מי יימר דמזדקק לי' ואנן קיי"ל כר"י במוקצה מחמת איסור. וא"כ שפיר מקשה הגמ' דלימא מי יימר

והנה עפ"י הוצעה הזאת נ"ל לפי מה שפירש"י דאין רואין מומין ביו"ט משום דהוה כמתקן. וכבר כתבתי לעיל דהטעם דמחשיב כמתקן משום דבעי דוקא התרת חכם ובלעדו לא יותר. ואין דומה לשאר הוראות דאינו אלא לברר הספק. משא"כ ראיית מומין דבכור מיחשב כמתקן דצריך דוקא התרת חכם. ועיין בדברי הר"ן ביצה (דף כ"ח ב') גבי מהו להראות סכין לחכם שכתב בשם הרז"ה משום דדמי לראיית בכור. וז"ל ואין זה קושיא אצלי דלעצמו אינו אלא לברר הספק. אבל לאחרים אינו אלא שמפני כבודו של חכם אמרו כו'. ומבואר שם מדבריו דטעמא דבכור דהוה מתקן משום דגם התם לא מיקרי לברר הספק מחמת דצריך דוקא נטילת רשות. ואף שבקי טובא במומין. מ"מ צריך התרת חכם שנטל רשות. וא"כ חשיב תיקון גמור שאינו לברר הספק לבד אלא ג"כ משום כבודו של חכם שנטל רשות. אשר בלעדו לא יתיר שום איש בכור. וא"כ לא מיחשב לברר הספק לבד רק תיקון גמור משא"כ בשאר הוראות דאינו אלא לברר הספק. וא"כ לפמ"ש למעלה דמוכח מהגמ' דאף במי יימר דמזדקק לי' חכם לא מיקרי גמרו בידי אדם אף שבראיית החכם אין איסור מ"מ לאו בידו הוא דלמא לא ירצה החכם וגבי ראיית מומין היינו טעמא משום דאיגלאי מלתא למפרע דלא הי' מוקצה מעולם כנ"ל. א"כ נראה דזה דוקא למאן דאית לי' רואין מומין ביו"ט מטעם דסבר דראיית בכור הוה ככל הוראות. ואיהו סבר דראיית בכור לא חשיבא יותר מראיית טריפה. כדאמרינן לקמן בסוגיא זו. וא"כ מטעם זה לא הוה מוקצה כלל דאף די"ל מי יימר דמזדקק לי' חכם. מ"מ כשהתיר אח"כ איגלאי מלתא דלא הי' נאסר מתחלת השבת. רק איהו דקטעי מחמת חסרון ידיעה. משא"כ למ"ד דאין