בית אברהם לנדא כח

לחי'. ומ"ש התוס' שבת (קכ"ח) ד"ה דג תפל כו' דאתי כר"י ודג תפל אעפ"י שראוי כו' ובשר תפל מפני שראוי לחי'. וע"ש במהרש"א שפי' משום דכל ישראל ב"מ הם. צ"ל דלאו דר"י סבר כן דהא ליתא כדמוכח מהך דמחתכין את הנבלה כו' דל"ל לר"י האי סברא רק צ"ל דהתנא דברייתא סבר לי' כוותי' לענין מוקצה. אבל לענין כ"י ב"מ סבר כר"ש

רש"י ד"ה אין זה מן המוכן. לאו משום מוקצה אסר לי' כו' אלא משום דמתקנו ביו"ט או דהוה כדן כו'. עיין בתוס' יו"ט שתמה דהא קיי"ל וכולן שעשו בין שוגגין או מזידין מה שעשה עשה ע"ש. והנה נראה לכאורה די"ל דרש"י סובר דמ"מ ביומא אסור מטעם קנסא כמו המעשר בשבת במזיד לא יאכל והכא י"ל דעבר ובקרו במזיד ולכך ביומא אסור. ואף דהשואל על הבכור אפשר דהי' שוגג מ"מ אם החכם המתיר הי' מזיד אסור למי שנעשה האיסור בשבילו כמו במבטל איסור לכתחלה דאסור למי שנתבטל בשבילו. וצ"ל דהתוס' יו"ט הבין מלשון רש"י דלעולם אסור דלא מהני התירו כלל. וצריך היתר אחר. וגם אסור לכל העולם. וא"כ לא דמי למעשר בשבת דאינו אסור במזיד אלא לו לבדו. אבל לא לאחרים כדמשמע מלשון הרמב"ם (פכ"ג משבת הט"ו) בשוגג יאכל ממה שהתקין במזיד לא יאכל. דמשמע לו לבדו אסור ולא לאחרים. ולא דמי למבשל בשבת דקיי"ל דאף בשוגג אסור בו ביום. צ"ל דהתם שאני משום דהוה איסורא דאורייתא. ולכך במבשל אסור אף לאחרים בו ביום. אבל במעשר דאינו רק אלא איסורא דרבנן. לא קנסינן אלא במזיד. ולדידי' גרידא ולא לאחריני. וא"כ דבמעשר אינו אסור אלא לדידי' או למי שנעשה בשבילו. אבל לא לאחריני. וגם לדידי' אינו אסור רק ביו"ט גופי' לא אח"כ. שפיר מקשה התיו"ט דהא משמע מרש"י שאין התרתו כלל עולמית. וצריך היתר אחר. וגם ל"ש בין לדידי' או לאחריני. ואמאי הא קיי"ל מה שעשה עשוי. וכן נראה שהבין הצל"ח מדברי רש"י אלו שלעולם אסור ולא מהני היתרו כלל. וע"ש בצל"ח מה שתי' על קושיית התיו"ט

ולי נראה דאף לפי הבנתם ברש"י דלא מהני היתרו כלל וצריך היתר אחר מ"מ לק"מ מה שהקשו דאמאי אם עבר ובקרו אינו מובקר לגמרי הא מה שעשה עשוי. דהא מבואר בב"ק (דף ע"א א') דר"ש סבר לה כר"י הסנדלר דמעשה שבת במזיד אסורין לעולם ע"ש. והוא מבואר בכמה דוכתי דשבת ויו"ט חדא היא. כמ"ש התוס' בב"מ (דף צ' ע"א) ד"ה אבל הכא דאיסור לאו כו' ע"ש וכ"כ התוס' ביצה (דף י"ח א') ד"ה גזירה יו"ט אטו שבת כו'. וא"כ י"ל דלר"י הסנדלר כמו דמעשה שבת אסורין לעולם במזיד ה"ה ביו"ט היכא דנעשים באיסור. וכיון דאמרינן בב"ק (שם) דר"ש סבר לה כר"י הסנדלר. א"כ לדידי' י"ל דמעשר במזיד אסור עולמית. כיון דמעשה שבת אסורין לעולם. אין חילוק בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. כמו דאמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולכן ה"נ סבר ר"ש דאם עבר ובקרו דאינו מבוקר כלל עולמית. כדין מעשה שבת ויו"ט דאסורין לעולם. משא"כ לפי האמת דלא קיי"ל כר"י הסנדלר. אין אסור אלא באותו יום. לא אח"כ. וזה פשוט ובחנם טרח הצל"ח בזה ליישב בדוחק והדבר פשוט כמ"ש

עיין ברמב"ם (פ"ב מ"ה יו"ט ה"ג) וכן בהמות קדשים כו' לפיכך אסור לראות מומי כו'. וכתב הה"מ דאף בנפל מום בערב יו"ט מ"מ אסור לראות דגזרינן אטו נפל מום ביו"ט. והקשה הצל"ח דא"כ מ"ט דר"י דמיקל לראות מומין ביו"ט. דהא איהו מחמיר לענין מוקצה וכאן מיקל יותר מר"ש ע"ש. ונראה לומר ע"פ מה שהקשה תוס' שבת (מ"ו ב') ד"ה מי יימר דמזדקיק לה בעל. תימא מי דמי התם ודאי דלא מזדקק לי' חכם דאין רואין מומין ביו"ט כו' ע"ש. וי"ל דודאי הא חזינן דלר"י כל מידי דנאסר בתחלת שבת אף דהותר אח"כ. מ"מ נשאר באיסורו הראשון וחשוב מוקצה. וקדירות רותחות הטעם כדאמרינן ביצה (דף כ"ז) משום דגמרו בידי אדם לא הוה מוקצה משום דאפשר בידו לעשות ולגמור. או שיוגמר ממילא רק שיודע שבודאי יוגמר. א"כ אינו מקצה מדעתו כלל דהא יודע שבאותו היום יהא ראוי לו. ולכך בבשר חי בה"ש בשבת. אף דאז לא הי' ראוי ונגמר אח"כ בשבת בענין דלית בי' משום איסורא כגון בכירה גרופה. או משום דהוא חי אסח דעתי' מיני' כדאמרינן בשבת (י"ח ב') האי קדירא חיותא שרי לאנוחה כו'. ואינו אסור מטעם מוקצה. וצ"ל דזה הוי נמי כגמרו בידי אדם. דהא יודע שבודאי יגמור באותו היום. רק בגרוגרות וצמוקים שנגמרו ע"י חמה דאינו בודאי שיוגמר חשוב