בית אברהם לנדא כו

בו מום ביו"ט דאף דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. מ"מ לא הוה אלא מוקצה מחמת איסור. ובמוקצה מחמת איסור לר"ש לא בעינן יושב ומצפה כמו בבע"ח שמתו. משא"כ אליבא דאמת דקיי"ל כר"י ביו"ט אף במוקצה מחמת איסור דלא דחיי' בידים. נקט הרמב"ם בכל הקדשים בזמן הבית דשייך דין זה דאסורים היכא דנפל בהם המום ביו"ט וזה נכון

עוד נראה לומר על קושיית הצל"ח על פירש רש"י דלמה פירש דמתניתן מיירי בזה"ז. לפי מה שכתב הרמב"ן ריש פ' א"צ דלכך בדגים שניצודו הוה מוקצה אף לר"ש משום דלא הי' ברשות אדם כלל ע"ש. וכ"כ עוד ביצה (כ"א) ע"ש. א"כ לכאורה יש להבין מה משני הגמ' בנפל מום עובר מערב יו"ט דדעתי' עלי' הא מתחלה הי' ברשות גבוה ומאי מהני אם דעתי' עלי' הא לאו ברשותו הי' כלל. ומאי מהני הכנתו ודעתו. אך באמת ז"א דהא מסקינן בב"ק (דף י"ב ב') דבכור בזה"ז כיון דלא חזי להקרבה ממון בעלים הוא וא"כ מיחשב ברשותו רק מחמת איסורא דרכיב עלי'. וא"כ שפיר ס"ד דדעתי' עלי' ומהני. אבל בזמן הבית דחשיב ממון גבוה ואינו יכול למכרו ולקדש בו את האשה ולאו ממונו הוא כלל בודאי לא שייך לומר דעתי' עלי' ושום תנאה לא מהני בי' דהא לאו ברשותי' הוא כלל. ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ קושיית הצל"ח על הרמב"ם דלמה שינה לשון המשנה ונקט קדשים. ולפי הנ"ל ניחא. דהמשנה נקט בכור לרבותא אף דדעתי' עלי' וממונו הוא מ"מ הוא מוקצה. משא"כ לפי הלכתא דאין רואין מומין ביו"ט א"כ ל"ש בכור ול"ש כל הקדשים מוקצים הם מחמת דאין רואין מומין ביו"ט ולא שייך לומר דעתי' עלי' דהא אף אם יפול בו מום מ"מ יהא אסור לראות מומו ולכך נקט הרמב"ם בכל הקדשים אף בזמן הבית וא"ש

בפירש"י ד"ה אם יש בו מום. ע"כ ר"י מוקצה אית לי'. עיין פ"י מה שהקשה מחולין (דף י"ד) דבעי למימר דלר"י לא אמרינן מחמת איסור היכא דלא דחיי' בידים. ועיין מה שתירצתי לעיל לחלק דהכא לא מקרי מחמת איסור כיון דלא מחמת איסור היום הוא. רק איסור עולם כ"ז שלא יולד בו מום מיקרי אינו מוכן. ואפשר עוד לומר דצריך להבין ס"ד דגמ' בחולין דלר"י ל"ל מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחיי' וטעמא מאי דהא מ"מ הקצה אותו מדעתו מחמת האיסור ומה עדיף מתמרי דעיסקא. וע"ש ברשב"א לחולין שכתב כיון דאינו מקצה אותו מדעתו רק בע"כ מחמת איסור שבת הוה ס"ד דלא חשיב מוקצה ע"ש. ולי נראה דהא לכאורה יש להבין לפי מה דמסיק שם בחולין דאף ר"מ לא קאמר אלא במבשל דראוי לכוס אבל לא בשוחט דהוה מוקצה ומקשה שם והא מתניתן דשוחט הוא כו' ומשני כגון שהי' לו חולה מבע"י ע"ש ופירשו התוס' דמתניתן סתמא קתני ומשמע דלעולם הוה דומיא דיוה"כ אף בחולה מבע"י. וקשה אמאי לא משני הגמ' כפשוטו דהא מתניתן מיירי בשוגג ומיירי אף בשכח שהיום שבת או שהוא שוגג דא"י אם שחיטה בשבת אסורה וא"כ לא הוה מוקצה כלל דמאתמול דעתי' עלי' דהא א"י שהשחיטה אסורה בשבת. וצ"ל מכח זה דלר"י דאית לי' מוקצה מחמת איסור לא אזלינן בתר דעתי' כלל רק אף שהוא אינו מקצה אותו מדעתי' מחמת אחרון ידיעה שא"י שהמלאכה אסור בשבת או שוכח שבת מ"מ לא חשיב מוכן מבע"י כיון דבאמת המלאכה הזאת אסורה. ומוקצה כל הסמך הוא מוהכינו את אשר יביאו כדאיתא בריש ביצה. אף למאן דאית לי' מוקצה מדרבנן מ"מ הסמך הוא מהקרא זה דבעינן מוכן מאתמול. והיכא דהוא מוקצה מחמת איסור כמו בשוחט בשבת. אף שהוא לא הקצה אותו שלא ידע מהאיסור מ"מ לא חשיב מוכן מאתמול כיון דבאמת מחוסר הדבר מלאכה האסורה בשבת

ובזה מיושב היטב הס"ד דבגמ' דר"י ל"ל מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחיי' בידים. היינו היכא שהוא שוגג. וא"כ לדידי' לא הוקצה כלל רק מחמת האיסור דממילא ליחשב אינו מוכן. וע"ז הי' הס"ד דר"י ל"ל מוקצה כזה דמ"מ הוא לא דחיי' בידים ולא הקצה אותו מדעתו כלל. מאחר שהוא שוגג וא"י אם המלאכה זאת אסורה. ומתניתן סתמא קתני אף שלא ידע מעולם שהמלאכה זאת אסורה ומוקצה כזה הוה בעי למימר דל"ל לר"י. אבל בבכור במתניתן דהכא היכא שידע שבלי מום אסור לשוחטו ואינו יושב ומצפה מתי תפול בו מום בודאי הוה מוקצה גמור. דהא הקצה אותו מדעתו מחמת האיסור ומה לי מדעתו ומה לי בע"כ

ועפ"י האמור נ"ל דמ"ש לעיל דאף בשוגג מיקרי מחמת איסור לר"י. כיון דמ"מ לא הוכנה. זה דוקא לר"י אבל לר"ש דלא בעי הכנה מבע"י רק היכא דאינו יושב ומצפה מודה. א"כ נראה דבשוגג לא שייך זה דנהי