בית אברהם לנדא כה

וא"כ נראה לומר דדוקא היכא דההקצאה הוא רק מחמת איסור שבת כמו בשוחט בשבת מיקרי מחמת איסור. וטעמא דהא אכתי מעיקרא הי' לאדם ועתה לאדם מוכן ורק איסורא דשבת רביע עלי' שלא לשוחטה בשבת. ומ"מ הוה מוכן לאדם לאחר השבת כמ"ש התוס' בחולין (דף י"ד) דלהכי קאמר אביי מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם. דפירושו מעיקרא הי' עומד לאדם דהיינו לאחר השבת ורק איסור שבת קגרים. אבל אכתי מוכן אצלו לאדם לאחר השבת ומוקצה כזה לא מיקרי רק מוקצה מחמת איסור אבל בנבלה שנתנבלה בשבת מעיקרא הי' עומד לדבר אחר והשתא לדבר אחר. וא"כ גבי בכור נמי דכ"ז שלא נפל בו מום אינו עומד כלל לאכילת אדם דהא אינו עומד ליפול בו מום. וא"כ לא מיקרי מחמת איסור רק מוקצה גמור דמעיקרא לא הי' מוכן לאדם. והשתא מוכן לו. אבל בשוחט בשבת דרק איסור היום קא גרים ומיקרי מוכן לאדם אף בשבת דהא לאחר השבת ראוי לשחיטה ולכך הדבר עומד. רק בשבת נאסר. זה לא הוה רק מוקצה מחמת איסור. וא"כ מיושב קושיית הפ"י דכאן לא הוה מוקצה מחמת איסור רק מוקצה גמור כמו בנבלה שנתנבלה בשבת דמעיקרא מוכן לאדם והשתא לכלבים. וה"נ מעיקרא לא הי' עומד לאדם והשתא עומד לאדם. ומיושב ג"כ קושייתי על הרמב"ן דהרמב"ן לא אמר רק במוקצה מחמת איסור ונסתלק האיסור נסתלק המוקצה. אבל כאן לא הוה מחמת איסור והיאך נימא דנסתלק האיסור נסתלק המוקצה. הא עיקר המוקצה השתא הוא דלא הי' מוכן מתחלה לדבר דהשתא. אבל בכל מוקצה מחמת איסור. מוכן הי' הדבר למלתא דהשתא רק שהאיסור היום מנעו שפיר אמרינן בנסתלק האיסור חזר הדבר לכמות שהי' מתחלה ומיקרי מוכן וזה ברור

ובזה נראה ג"כ לתרץ מה דקשה טובא לפי מאי דפסקינן כר"ש בשוחט לחולה לא בעינן חולה מבע"י. עיין רי"ף ורא"ש בחולין בסוגיא דהשוחט בשבת. וכתבו שם הרא"ש והרשב"א בחידושיו לחולין דלא בעינן יושב ומצפה לר"ש רק היכא דדחייא בידים כמו קערה ועששית. אבל בלא דחייא בידים לא בעינן יושב ומצפה. וקשה מבכור לר"ש דהא לא דחיי' בידים ונהי דאין יושב ומצפה. מ"מ בלא דחיי' לא בעינן יושב ומצפה רק לפי האמור מיושב שפיר דזה לא הוה מחמת איסור דמעיקרא כיון דלא הוה בי' מום קבוע מאתמול לא הוה עומד להדיוט. ולכך מודה ר"ש מחמת דאינו יושב ומצפה

וא"ל לשיטת התוס' דאף בנפל מום מעיו"ט הוה לר"ש מוקצה מחמת דאינו יושב ומצפה. הא לר"ש היכא דלא דחיי' בידים לא בעינן יושב ומצפה והכא לא הוה רק מוקצה מחמת איסור גרידא כיון דנפל בו מערב יו"ט. ורק ביו"ט הוה מוקצה מחמת ראיית מומין. וע"ז י"ל כמ"ש משמרת הבית היכא דעביד איסורא חמור טפי. משא"כ בשוחט לחולה דלא עביד איסורא ונחזור להראשונות דלפמ"ש דלכך לא מיקרי בכאן מוקצה מחמת איסור דל"ל לר"ש לפי שיטת הרשב"א היכא דלא דחיי' בידים. כמ"ש הרשב"א בחידושיו לחולין דלכך בשוחט לחולה בשבת מותר לבריא. אף דלא הי' יושב ומצפה מ"מ לא דחייא בידים דהיינו משום דכאן לא מיקרי מוקצה מחמת איסור רק מוקצה גמור דמעיקרא לא הי' עומד לכך דסתם בכור אינו עומד ליפול בו מום. ולכך באינו יושב ומצפה אסור לר"ש כמו כוס וקערה ולא דמי לשוחט בשבת. דאף בשבת עומד שישחוט אחר השבת ורק בשבת נאסר וזה ברור וא"כ מיושב קושיית הצל"ח דשפיר פירש רש"י דמיירי בבכור בזמן הזה דאלו בזמן הבית אף דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט מ"מ לא הוה אלא מוקצה מחמת איסור דרק ביו"ט אסורים. אבל אח"כ מותרים והיכא דהוא מוקצה מחמת איסור לא בעינן יושב ומצפה לר"ש כמו בשוחט לחולה בשבת. וכמו בנבלה שנתנבלה בשבת אף דהיתה בריאה למ"ד חולק הי' ר"ש בבע"ח שמתו וכדקיי"ל (בסי' שכ"ד). והיינו מטעם שכתב הרשב"א שם דר"ש סובר מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים ואי משום דמחמת איסור הוא. מ"מ הא לא דחייא בידים ולא בעינן יושב ומצפה ע"ש ברשב"א לחולין. וא"כ ה"נ דהא בתחלה נמי הי' ראוי רק שאיסור יו"ט אסרו. א"כ דמי ממש לשוחט בשבת דהא לא דחיי' בידים. וא"כ אמאי מודה ר"ש בנפל בו מום ביו"ט ולכך צריך רש"י לפרש דמיירי בזמן הזה וכנ"ל

ועפ"ז מיושב נמי קושיית הצל"ח על הרמב"ם דמדוע שינה לשון המשנה ונקט בהמת קדשים ולא נקיט בכור כלשון המשנה ולפי האמור מיושב היטב דמתניתן נקיט בכור כדי לאורויי דבזמן הזה מיירי דאלו קדשים ליכא בזמן הזה. ובזמן הבית לא הוה מודה ר"ש בנפל