בית אברהם לנדא כב

וא"ל שסברת המג"א (בסי' תקט"ו) והוא מדברי הרי"ף והרא"ש פ' א"צ כיון דהאכילה אסורה גם הטלטול אסור מחמת דהוא מידי דלא חזי. ז"א דהא המחבר פסק (בסי' תקי"ג) דספק ביצה שנולדה ביו"ט בטל ברוב (ע"ש במג"א סק"ד) ומוקצה מותר לבטל לכתחלה כדאיתא ביצה (דף ד' ב') וא"כ לא שייך לומר דהטלטול נאסר מחמת איסור אכילה דהוא מידי דלא חזי. ז"א דהא אפשר לבטלה. ומחמת עצמו לא שייך לומר דהטלטול נאסר מחמת דהוא מוקצה מחמת איסור דלענין איסור אבמה"ח לא נאסר הטלטול רק משום דהוא מידי דלא חזי וזה לא מיקרי מחמת איסור כדמוכח ממחתכין את הנבלה כו' כנ"ל. ולכך משני הגמ' גזירה יו"ט אטו שבת. וא"כ שפיר אסור ג"כ הטלטול מטעם דלא חזי לאכילה כסברת הרי"ף והרא"ש. וא"ל דיכול לבטלה ברוב ז"א דכל הטעם דיכול לבטל מוקצה לכתחלה מטעם דל"ל עיקר מדאורייתא (ע' יו"ד סי' צ"ט) וא"כ אם הטעם משום גזירה שבת אחר יו"ט שפיר מיקרי עיקר בדאורייתא כמו תרומת פירות דמיקרי עיקר בדאורייתא. וה"נ עיקר הכנה הוא דאורייתא וא"כ ממילא אסור לבטלה לכתחלה וא"כ הטלטול נאסר מחמת דלא חזי לאכילה כמ"ש המג"א (בסי' תקט"ו) וא"ש

תוס' ד"ה והא אמר ר"י כו' תימא לר"י היכא מוכח כו' ודנתי לפני רבי כיון שהוא ראוי לכלבים. משום שהוא מוקצה לטלטל אין לנו לאוסרה כו' מידי דהוה אפירות הנושרין כו'. דברי התוס' תמוהים בעיני דלא דמי לפירות הנושרין דהתם הוי מוכן לגמרי לעורבים. רק הטלטול הי' אסור מחמת איסור תלישה. אבל לא מטעם מוקצה. ולכך עתה שנשרו הפירות שרי לגמרי אף בטלטול משא"כ בע"ח מה שאסור לטלטלם ע"כ היינו משום דבחיים ודאי מקצה אותם מאכילת כלבים אף שראוים חיים לכלבים. מ"מ מסתמא אין שום אדם משליך עופות חיים לכלבים ומקצה אותם טפי מבשר תפל לר"ש כמו שכתבו התוס' בשבת (מ"ה ב') ד"ה הב"ע דאית בי' אפרוח ע"ש וכו"ע מודים בזה אפילו ר"ש דלית לי' מוקצה כלל. וא"כ כיון דאתקצי בה"ש אתקצי לכולא יומא. ומה בכך שהי' ראוים חיים לכלבים. מ"מ בודאי הוקצה אותם מכלבים בעודם חיים. ואמאי לא נימא מיגו דאתקצי בה"ש למאן דאית לי' כר"י דאמרינן מגו דאיתקצי. ואם נימא דאין מקצה אותם מאכילת כלבים אף בטלטול לשתרי בעודם חיים. אלא ודאי בעודם חיים כו"ע מידים דמקצה אותם מאכילת כלבים. והוה ממש מוקצה לבה"ש כמו גבי קורה שכתבו התוס' דהקצה אותה בה"ש מחמת חסרון כיס וה"נ דכוותי' הקצה אותם מחמת שהם בע"ח. ובע"ח אינו מאכילן לכלבים ולא דמי לפירות המוכנים לעורבים דהיה מוכנים גמורים רק הטלטול הי' אסור בהם מחמת איסור תלישה לא מצד מוקצה וצע"ג ליישב דברי התוס' בזה

ביצה דף ב' ב' רבה אמר הכא ביו"ט שחל להיות אחר שבת כו' ומי גזרינן והא תניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות כו' עיין ברז"ה שהביא בשם רבינו אפרים דדוקא ביו"ט דעלמא דאין אסור אלא מטעם גזירה כו'. ותמה עליו הרמב"ן דא"כ מה מקשה הגמ' לגזור משום הנך דמתיילדן והא הוה גזירה לגזירה. ונראה לתרץ דהא קשה לשיטת רבינו אפרים דגם בגמר לחוד הוה הכנה אפילו שלא נולדה דלא כמו שכתבו הרמב"ן והרז"ה דדוקא הלידה הוה הכנה מטעם דאין דומה טעמה לאחר יציאתה. או משום דבא לידינו ע"י הגמר עיין בדבריהם. א"כ קשה דבשבת אחר יו"ט לשתרי דנהי דנגמר מאתמול הא לעצמו הכין. דבשלמא לענין הלידה א"כ לא הכין לעצמו רק לצורך מחר שיוולד ע"י זה משא"כ לשיטת רבינו אפרים קשה וצ"ל דלרבינו אפרים בודאי הגמר לענין הלידה הוה הכנה אלא דסבר דגם הגמר בפ"ע ג"כ הוה הכנה. וא"כ א"ש דביו"ט אחר השבת אסור דהא מ"מ הוה הכנה מאתמול לענין הלידה דלא שייך לעצמו הכין. ובמצא בה ביצים נמי אסורות ביו"ט אחר השבת דנהי דלא שייך הכנת לידה מ"מ הא היה הכנת גמר מאתמול דמיקרי לשיטת רבינו אפרים הכנה. והנה הר"ן כתב בסוגיא דנולדה בזה דעגל שנולד בשבת מותר ביו"ט שלאחריו דלא שייך הכנה דלעצמו הכין דראוי לחולה שיש בו סכנה ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה אמאי אסור ביו"ט אחר השבת בנמצא בה גמורות דהא הכנת לידה לא הי' רק ההכנת גמר. והוה כמו עגל שנולד בשבת דאמרינן לעצמו הכין. וה"נ ההכנה מגמר נימא דשבת עצמו הכין לענין חולה שיש בו סכנה. וישחטו את האם. ונראה דזה תליא בשיטת הפוסקים (בסי' שי"ח) דאם שחט לחולה שיש בו סכנה אם מותר לבריא באומצא אפילו לא הי' לו חולה מבעוד