בית אברהם לנדא כא

כר"ש. וצ"ל דזה לא מיקרי מחמת איסור דנהי דלאדם הוה אסור ומחמת איסור אבר מן החי. מ"מ לכלבים לא נאסר מעולם רק דמתחלה לא הוה קאי לכלבים והקצה אותו מאכילת כלבים. מחמת דמידי דחזי לאדם מקצה אותו מכלבים. או משום דבע"ח מקצה טפי אפילו לר"ש כמו שכתבו התוס' פרק כירה (דף מ"ו ב'). אבל לא מחמת איסור רק הקצה אותו מדעתו מאכילת כלבים. וכיון דעתה ראוי לאכילת כלבים א"כ מותר לדידן דקיי"ל כר"ש דזה לא מיקרי מחמת איסור כיון דלכלבים לא מחמת איסור הוקצה רק מחמת הקצאתו. אבל בנר שכבה ההקצאה הי' מחמת איסור דבשעת דליקה הי' בסיס לדבר אסור לשלהבת כדאמרינן בשבת (דף מ"ז א') הואיל ונעשו בסיס וכו'. וכן השוחט לחולה בשבת ההקצאה הי' מחמת איסור אבר מן החי ולכך אמרינן אף דנשחט אח"כ מ"מ כבר הוקצה לבין השמשות מחמת איסור אבמה"ח. משא"כ גבי מחתכין נבלה דלכלבים לא נאסר מעולם רק דמעיקרא הוקצה אותה מאכילת כלבים. ומזה נמשך האיסור טלטול. אבל ההקצאה בעצמה אינה מחמת איסור בזה קיי"ל כר"ש דל"ל מוקצה דזה לא חשיב מחמת איסור. ואף בבהמה גדולה דלא חזיא לכלבים בחיי' מ"מ לא מיקרי מחמת איסור דמ"מ לא נאסרה לכלבים רק דלא חזיא להם ולא דמי לשוחט בשבת דהוא מחמת איסור אבהמ"ח. וראי' לזה מדברי המהרש"א בחולין (דף ט"ו ב') שכתב דדלעת חי לא מיקרי מוקצה מחמת איסור דלא הוקצה מחמת איסור רק מחמת דלא חזיא לכוס ע"ש. ואף דממילא אסורה בטלטול מחמת דלא חזיא כמו בשר תפל מ"מ ההקצאה אינה מחמת איסור. והאיסור נמשך מההקצאה. ובאמת דברי המהרש"א בחולין תמוהים בעיני. דלמה כתב כן ולחדש סברא חדשה. ואי משום דהוה קשיא לי' דמאי מקשה תוס' והא הוי מוכן לבהמה. דמ"מ הוא מוקצה מחמת איסור לא קשה מידי דהא מ"מ לבהמה הוה מוכן. דלבהמה לא שייך מחמת איסור דהא יכולה לאכול חי. וא"כ שפיר מקשה התוס' דנימא מוכן לבהמה הוה מוכן לאדם. ומה בכך דהוה לאדם מחמת איסור דהא מ"מ הוא מוכן לבהמה. ודמי לעגל שנולד מן הטריפה בביצה (דף ו') דחשיב מוכן לאדם מחמת שהוא מוכן לבהמה. מ"מ סברת מהרש"א נראה מוכרח מתוך מה שכתבתי לתרץ דברי הפוסקים דבמוקצה מחמת איסור אף דלא דחייא בידים קיי"ל כר"י דלא תקשי עלייהו ממחתכין את הנבלה. דלכ"ע קיי"ל כסתם מתניתן זו ולכך צ"ל דזה לא מיקרי מחמת איסור כמו שבארתי. ולפמ"ש קשה לי טובא על שיטת הפוסקים באו"ח (סי' שכ"ה) ע"ש בטור הביא דעת כמה פוסקים דפת הנאפה בשבת אסור מטעם מוקצה ע"ש מטעם דבעודו קמח לא הי' ראוי לכלום. ולפי הנ"ל קשה דנהי דנימא דזה מיקרי דחייא בידים כמ"ש הב"י דדמי לגרוגרת וצמוקים וגם לפירות המחוברים שכתב רש"י דאפילו ר"ש מודה מדלא לקטינהו מאתמול כו' ונדחק לחלק בין שוחט בשבת דלא מיקרי דחיי' בידים דלמא לא אתרמי לי' שוחט (עיין בב"י סי' שי"ח). מ"מ אם נקבל כל הדוחקים האלה עדיין קשה הא זה לא מיקרי מחמת איסור כלל דההקצאה לא מחמת איסור הי' רק מחמת דלא חזיא. ואנן לא קיי"ל כר"י רק במוקצה מחמת איסור זולת אם נאמר דלא כסברת מהרש"א. וא"כ גבי מחתכין דקיי"ל כרי"ף והרא"ש בחולין דשוחט לחולה בשבת לא בעינן חלה מבעוד יום דבאיסור דלא דחיא בידים לא קיי"ל כר"י. א"כ שוב י"ל דגם בבישול דלעת מיקרי מחמת איסור דהא מ"מ אסורה בטלטול דלא כסברת מהרש"א. וא"כ גבי מחתכין דקיי"ל כר"ש היינו משום דלא דחיי' בידים. וא"כ בפת הנאפה שכתבו דחשיב דחיי' בידים כמו מוקצה דמחובר מש"ה אסור כן אפשר לדחוק ולתרץ דברי הפוסקים האוסרים פת הנאפה

מ"מ בזה ארווח לן לתרץ קושיית הר"ן בביצה ריש פרקא דמאי מקשה שבת דעלמא תשתרי הא הוה מוקצה מחמת איסור ע"ש. והנה ע"כ צ"ל דהר"ן אזיל לשיטתו דקיי"ל במוקצה מחמת איסור אף דלא דחיי' בידים כר"י. דאי לאו הכי לא מקשי מידי. די"ל דהגמ' מקשי לפי המסקנא דלא קיי"ל כר"י רק היכא דדחיא בידים. וכבר כתבנו דלשיטת הראב"ד והר"ן ע"כ צ"ל דגבי מחתכין לא חשיב מחמת איסור. דההקצאה לכלבים לא מחמת איסור הי' רק דלא חזיא להם. ורק גבי אדם מיקרי מחמת איסור. דהי' אסור משום אבמה"ח כסברת מהרש"א. וא"כ לפ"ז א"כ הטלטול משרי שרי דלגבי טלטול לא נאסר מתחילה מחמת איסור אבמה"ח רק מחמת דלא חזי. וזה לא מיקרי מחמת איסור כנ"ל. וא"כ שפיר מקשה הגמ' שבת דעלמא תשתרי דהיינו הטלטול דהא לגבי הטלטול לא שייך מחמת איסור.