בית אברהם לנדא כ

מהם. והשריפה הוא לצורך מצות שריפת תרומה. וא"כ אף דאח"כ מותר ליהנות מהם אסור לשורפם ביו"ט. דדמי ממש לשריפת חמץ. ובאמת מה שהקשיתי על דברי הרא"ש שסובר דבכל איסורי דרבנן היכא דמיקלי מותר א"כ אמאי פליגי ר"א ור"י בפסחים (דף מו) היאך לעשות הא אפשר לבטלה לכתחלה ולשורפה. י"ל בפשיטות דלא דמי כלל להתם דהתם עיקר הסקת מוקצה אינו אסור אלא משום הנאה דאסור להשתמש במוקצה בידים וליהנות ממנה. שפיר קאמר הגמ' היכא דנהנה לאחר שכלה האיסור קילא טפי. ושרי לבטל בידים. משא"כ בשריפת תרומה דעיקר האיסור הוא בשעת הבערה. א"כ לא שייך לומר דמיקלי איסורא דהא בשעת הבערה הוא בעין ועיקר האיסור הוא ההבערה ולא דמי להבערת מוקצה דהתם ההבערה בעצמה אינה אסורה רק מחמת הנאה שלאח"כ שעושה עתה שימוש בידים במוקצה ליהנות אח"כ. וע"ז מהני שפיר דמיקלי' כיון דבשעת הנאה כבר כלה. ומ"מ מה שכתבתי ג"כ נכון דאפילו מטעם מוקצה ג"כ אסור לבטלה כיון דאית בי' נמי מצוה ובשעת ביעורן אסור ליהנות רק לאח"כ. דמי לשריפת חמץ

עוד נראה לומר כיון שכתבו התוס' דאסור להאכילן לבהמה מחמת דמצוותן בשריפה תרומה וחלה טמאה. א"כ נראה נמי דאסור לבטלן. דמפקיע ממנו מצות שריפת תרומה. דהא לאחר הביטול שריא לזרים מדאורייתא. ורק מדרבנן מחמת ביטול לכתחילה ואסור לבטלה כמו דאסור להאכילה לבהמה. אלא דע"ז יש לפקפק קצת ובפרט לשיטת מהרש"ל הביאו במג"א (סי' תק"ז סק"ב) דאפילו בניכרם שרי להבעירם. א"כ לא שייך זה דהא עדיין שם תרומה עלי' אפילו מדאורייתא כל זמן שניכר

גמ' ומי אמר ר"י הכי והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה כו'. יש להקשות לפי מה שכתב הרשב"א והרא"ש בחולין בסוגיא דהשוחט בשבת דאף דקיי"ל במוקצה מחמת איסור כר"י היינו דוקא בדחאו בידים כגון נר שהדליקו באותה שבת. אבל שוחט לחולה דלא דחייא בידים אף דהי' מוקצה מחמת איסור לא אמרינן מוקצה. וכן כתב הרב המגיד (בפ"ב מה' שבת) לדעת הרמב"ם ע"ש. וא"כ קשה טובא מאי מקשה הכא אר"י מקורה שנשברה הא לפי המסקנא אף דקיי"ל כר"ש מ"מ במוקצה מחמת איסור קיי"ל כר"י. וא"כ י"ל דר"י נמי סבר הכי ובקורה שנשברה הוה מוקצה מחמת איסור דדחיא בידים דהקצה אותו מדעת לבנין כמו שכתב הרמב"ן במלחמות ביצה (דף כ"א) משא"כ במתניתן דלא דחייא בידים. ואף דלכלבים לא הי' עומד מ"מ בזה שפיר קיי"ל כר"ש כמו דקיי"ל גבי עצמות וקליפין אף דמעיקרא הי' עומד לאדם ועתה לכלבים. משא"כ בקורה דהוא מוקצה מחמת איסור ממש דדחיא בידים כמ"ש הרמב"ן בפי' בביצה. ולכן נראה לומר דאף דמדברי הרמב"ן משמע דקורה מיחשב מוקצה מחמת איסור מ"מ מסוגיא זו מוכח דלא מיקרי מוקצה מחמת איסור. אלא היינו שהקצאה הוא מחמת איסור כמו בנר שהדליקו באותה שבת דהוקצה לטלטול מחמת דנעשה בסיס לדבר איסור. אבל בקורה שנשברה דלא היתה מוקצה רק מחמת שעומדת לבנין והוה מוקצה מחמת חיסרון כיס כמו שכתבו התוס' בד"ה והאר"י הלכה כו'. ונהי שה תה אסורה לטלטל בה"ש כיון דעומדת לבנין מ"מ הקצאתה לא הי' מחמת איסורא רק מחמת הקצאתו לבנין והאיסור ממילא נמשך מחמת הקצאתו זה לא מיקרי מחמת איסור וכיון דקיי"ל כר"ש לא בעינן ראוי' בה"ש כמו עצמות וקליפין אף דאתמול למאכל אדם הוה קיימא. ועתה עומדת לכלבים. וכן נמי גבי מחתכין נבלה לפני כלבים אף דהקצה בה"ש מדעתי' מ"מ כשיבא שעת היתר מותר בטלטול א"כ אף בקורה שנשברה יהא מותר דמ"מ עתה עומדת להסקה אף דאתמול הוית קיימא לבנין ולא מיקרי דחיי' בידים. ומוקצה מחמת איסור כיון שגוף הקצאה לא הי' מחמת איסור אלא האיסור נמשך מחמת ההקצאה שהקצה את הקורה לבנין. וכיון דעתה עומדת להסקה מותר לדידן דפסקינן כר"ש ולא מיקרי מוקצה מחמת איסור דלא הוקצה מחמת כך רק האיסור טלטול נמשך מכח ההקצאה. ובזה אתי שפיר מה דקשיא לכאורה לדברי הראב"ד הביאו הרב המגיד (בפ"ב מה' שבת) דכעינן דוקא חלה מבעוד יום. וכן הוא דעת הר"ן פ' כירה שהביא מימרא דרב דימי. וכתב על הרי"ף דסתם הדברים ולא ביאר כל הצורך דדוקא חולה מבעוד יום. ועיין בספר בדק הבית שהביא כן בשם הרמב"ן. וא"כ לכאורה לדידהו דלא בעינן דחיא בידים א"כ אמאי מחתכין את הנבלה לפני הכלבים הא הוי מוקצה מחמת איסור. ובמוקצה מחמת איסור קיי"ל כר"י. ואיך אמרינן דגבי שבת סתם תנא