בית אברהם לנדא יט

אפילו ע"י ישראל אינו אלא מדרבנן. וא"ש

שם תוס' ד"ה תרגמא זעירא בבהמת קדשים. תימא לר"י כו'. ונראה לישב דהא הקשו התוס' שם בביצה (דף כ"ז) על חלה שנטמאת אמאי לא יזיזנה ממקומה. הא ראוי' לשריפה או לכלבים. וע"ש מה שתירצו. וא"כ לכאורה י"ל דבודאי שרי לשרוף תרומה טמאה או להאכילה לכלבים ביו"ט והא דאמרו לא יזיזנה ממקומה מיירי שנטמאת ביו"ט וא"כ מוקצה היא דאתמול הוה קייימא לאדם ועתה לכלבים. וא"כ לפ"ז לא מוכח כלל ממתניתן דבבהמת קדשים מיירי מדקתני דומיא דחלה. דהא ע"כ צ"ל דהדיוק הוא דמיירי בבהמת קדשים מדשאלו על שניהם משמע דחד טעמא הוא דעתה אינם ראוים לכלום. וע"כ צ"ל דמיירי בבהמת קדשים ובתרווייהו חד טעמא הוא משום דעתה אינה ראוי' לכלום אבל בבהמת חולין לאו חד טעמא הוא. דהרישא הטעם משום דאתמול לאדם הוה קיימא ועתה עומדת לבהמה ובסיפא הטעם משום דלא חזיא לכלום. וא"כ מיושב היטב קושיית התוס' דע"כ מוכח דסבר כר"ש. דא"ל דסבר כר"י א"כ קשיא לוקי בבהמת חולין ונימא דגם תרומה טמאה רשאי להאכילה לכלבים או לשורפה ביו"ט. דבשום מתניתן לא תני בהדיא דאסור לשרוף תרומה טמאה דלא הוה אלא מדרבנן לשיטת התוס' אטו קדשים. וגם מפסחים (דף מ"ו) דכיצד מפרישין חלה כו' אין ראי' דג"כ י"ל דנטמאת ביו"ט ולכך אסור להסיקה משום איסור מוקצה דמעיקרא לאוכל אדם הוה קיימא ועתה להסקה כמו דאין מסיקין בשברי כלים. וא"כ שפיר י"ל דמיירי בבהמת חולין. והא דשאלו על שניהם משום דחד טעמא הוא דאתמול לאדם ועתה לכלבים. או להסקה. אע"כ צ"ל דמזה מוכח הגמ' דזעירא סבר דהלכתא כר"ש. וא"כ א"ל בחלה שנטמא דהטעם משום דאתמול לאדם הוה קיימא דהא לר"ש ל"ל מוקצה. ור"ש אית לי' מסיקין בשברי כלים. ונהי דרישא אפשר לומר דאתיא כר"ש. למאן דאית לי' מודה ר"ש בבע"ח שמתו. אבל בחלה שנטמא בודאי דמי לגמרי לשברי כלים דלר"ש מסיקין בהם. לא מיבעיא לפי מה שכתבתי לעיל דהיכא דמעיקרא מוכן לאדם והשתא לבהמה לא בעינן יושב ומצפה ורק בבהמה הטעם דלמא היא טריפה מחמת דבדיקת הריאה לא אפשר. א"כ בחלה שנטמאת לא שייך זה אלא אפילו לדעת המג"א שכתב דצ"ל דכלים דרכם להשבר. א"כ מכש"כ בתרומה דודאי כל שעה אפשר שתטמא ע"י אונס. וא"כ כיון דאי אפשר לומר דטעמא דחלה משום מוקצה רק ע"כ משום דאסור לשרוף תרומה טמאה ביו"ט מדרבנן ולא חזיא עתה לכלום ממילא צ"ל דבבהמת קדשים מיירי דדומיא דחלה קתני ומשמע דחד טעמא הוא כנ"ל. וזה ברור לפענ"ד

וא"ל על מה שכתבתי לעיל דממתניתן דפסחים (דף מ"ו) אין ראי' דאפשר דמיירי בנטמא ביו"ט וא"כ היא מוקצה. דא"כ קשיא היאך פליגי שם היאך לעשות כדי שלא תחמץ. הא אפשר לשורפה ע"י ביטול ברוב כדרב מתנא בביצה (דף ד' ב') גבי עצים שנשרו מן הדקל. ז"א חדא דאטו דינא דרב מתנא ממתניתן מוכח לה רק מסברא אמרה כן. א"כ עדיף לומר דאסיר לבטל אפילו איסורא דרבנן אפילו היכא דמיקלי איסורא. משנחדש גזירה חדשה דתרומה אטו קדשים דלא נזכר בשום מקום. ועוד דא"כ אפילו אליבא דהלכתא קשיא דהא מדברי הרא"ש בביצה (דף ד') מבואר דעיקר החילוק הוא משום דמיקלי איסורא שרי לבטל. לא מטעם דלית לי' עיקר מן התורה ע"ש בדברי הרא"ש. והוא דעת כמה פוסקים. (ועיין ש"ך ביו"ד סי' צ"ט סקי"ז) א"כ אכתי תקשה דאמאי פליגי התנאים איך לעשות מבלי להחמיץ. הא אפשר להסיקו ע"י ביטול ברוב לכתחילה כיון דרק מדרבנן הוא תרומה אטו קדשים. והיכא דמיקלי איסורא שרי. אף דאית לי' עיקר בדאורייתא לשיטה זו דהרא"ש. אלא דבאמת לק"מ דהא כתב הטור באו"ח (סי' תרע"ז) והביאו המג"א (בסי' תק"ז סק"ג) דבשעת ביעורן אסור ליהנות בהם רק אח"כ דמיקלי קלי איסורא. וא"כ אסור לשורפן ביו"ט. כמו שריפת חמץ אף דאפשר ליהנות בהם אח"כ. ובמוקצה דמותר לבטל ברוב. ואף דבשעת ביעורן אסור ליהנות רק לאח"כ. כבר כתבו הדגול מרבבה וגם בספרו צל"ח על מס' ביצה וגם הבעל פרי מגדים ליו"ד (סי' צ"ט) דגבי חמץ שאני משום דהשריפה הוא לצורך מצוה. והנאה הוא לאח"כ א"כ דמי לנדרים ונדבות. משא"כ במוקצה דהשריפה אינה לצורך מצוה. משא"כ בתרומה טמאה שפיר י"ל דהטעם משום מוקצה דמיירי דנטמא ביו"ט כנ"ל. ומ"מ אינה רשאי לבטלה ברוב כיון דבשעת ביעורן דאז מיקרי בעין לא מיקלי איסורא. כמו שכתב הטור אסור ליהנות