בית אברהם לנדא יח

לר"י לא עדיף מנר שכבה. ורק לר"ש מותר ע"ש בדבריהם. ונראה טעמא דהרז"ה דאית לי' דדוקא בנר שכבה דדחיא בידים לצורך שבת ודעתו שידלק בה"ש. אף דלאחר כך יכבה מ"מ אית לי' לר"י מיגו דאתקצי לבה"ש אתקצי לכולי יומא. משא"כ בפירות הנושרין דעומד ומצפה בכל שעה אימת שיפלו. ואף לבה"ש דעתי' אם יפלו יקחם לא הוה מוקצה כלל אף לר"י. וגם במטה שיש עלי' מעות בה"ש צ"ל לדברי הרז"ה דדעתו הי' שיהי' עלי' בתחלת השבת. ואף דאח"כ עומד ומצפה אימתי יסולק האיסור לא מהני לר"י כיון דכבר איתקצי בה"ש. אבל אם דעתו ג"כ בה"ש כמו בפירות הנושרין שדעתו עליהם בכל שעה אימתי שיפלו לא חשיב מוקצה כלל אפילו לר"י. וא"כ לדבריו לפי מה שפירשתי טעמו דהרז"ה א"כ במסוכנת אפילו בשבת שריא כיון דדעתי' עלה בכל שעה שתמות יאכילנה לכלבים. ולא דמי לנר שכבה דהתם הוקצה איתה מדעת על בה"ש ודעתו שידלק בבה"ש כנ"ל. אבל דעת הרמב"ן שאפילו בפירות הנושרין לא מהני עומד ומצפה דמ"מ קודם נפילתו הוא מוקצה מחמת איסור. א"כ גם במסוכנת לא מהני בשבת אף אי אמרינן דמהני ביו"ט. דהתם אינו רק נולד ומהני דעתי' עלי' כמו בבר אווזא. אבל הכא בשבת מ"מ מוקצה מחמת איסור הוא. אלא דדעת הרמב"ן בפסחים תמוה לי טובא כיון דהוא סובר בביצה (דף כ"א) דאפילו לר"י במוקצה מחמת איסור היכא שנסתלק האיסור ממילא בלי שום מעשה נסתלק המוקצה. ובפירות הנושרין הטעם דלא הוכנו מעולם וכיון דלר"ש בודאי מהני עומד ומצפה כמ"ש הרמב"ן בפירוש שם. א"כ אמאי לא יועיל אליבא דר"י הא כבר הוכנו. ואי משום דמ"מ הם מוקצים מחמת איסור. נסתלק האיסור נסתלק המוקצה. ולא דמי לנר שכבה משום דדחי' בידים כמו שחילק בעצמו הרמב"ן שם דלכך לא אמרינן בנסתלק האיסור מסולק המוקצה משום דדחי' בידים ולדעתי צע"ג ליישב דברי הרמב"ן בזה. אם לא נאמר דהרמב"ן בביצה לא החליט הדבר כמו שסיים שם שהלשון הזה צריך הכרע וכבר כתבתי לעיל דגם בביצה (דף ל"א) גבי בית שנפחת משמע שם מדבריו דהדר מסברא זו

תוס' ד"ה ר"י אומר אם לא היתה נבלה מע"ש כו' תימא היכא מוכח בפסחים פ' מקום שנהגו בסופו ובפ"ק דביצה (דף ו' ב') מהך מתניתן דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. לעולם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים והכא היינו טעמא דאסורא לכלבים משום דהואי מוקצה מחמת איסור שלא היתה ראוי' חי' לא לאדם ולא לכלבים עכ"ל. ולכאורה הי' נראה ליישב קושיית התוס' לפי מה שכתבו בביצה (דף ל"א) דמוקצה מחמת איסור דרבנן כמו טבל כאשר נסתלק המוקצה לגמרי מותר. ובשוחט בשבת דאסור משום מוקצה דהיינו משום דהוא איסורא דאורייתא ע"ש. וא"כ לכאורה י"ל דשפיר מוכח הגמ' דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים. דהא מאתמול נמי היתה מוכנת לכלבים ע"י אמירה לנכרי שימית הבהמה ויאכילנה לכלבים. ואף דאמירה לעכו"ם שבות מ"מ לא הוה מוקצה אלא מחמת איסור דרבנן. ובנסתלק האיסור מוקצה לגמרי מותר משא"כ בשוחט דלא אפשר ע"י נכרי דשחיטת נכרי נבלה שפיר אמרינן בחולין דהוה מוקצה מחמת איסורא דאורייתא. אלא דאי אפשר לומר כן דא"כ קשיא הא דחולין (דף ט"ו ב') בקצץ לו דלעת שפירשו התוס' שם דמיירי בתלוש מאתמול ודלעת לא חזיא לכוס חי ע"ש. ולפי מה שכתבתי תקשה דהא הבישול אפשר ע"י נכרי ואי משום דאפשר דאסור משום בישולי נכרי לדברי התוס' דאינו ראוי חי [עיין בש"ך ביו"ד (סי' קי"ג ס"ק ב') דאפילו כמהין ופטריות אית בהו משום בישולי נכרים] מ"מ הא בישולי נכרים נמי אינו אסור אלא מדרבנן. ואכתי נימא בנסתלק האיסור לגמרי הותר גם המוקצה. ובשלמא לשיטת רש"י דמיירי בחולין דהי' מחובר בה"ש. אפשר לומר דמוקצה דמחובר גרע טפי כמו שפירש רש"י בפרק א"צ (דף כ"ו) מדלא לקטינהו מאתמול ע"ש. אבל לשיטת התוס' קשיא. ומ"מ אין לסתור מכח זה מה שתירצתי וכתבתי לעיל (דף קכ"ח) לתרץ על שיטת התוס' דבשר תפל אסור לר"י ולא אמרינן דחזיא לאומצא למה נקיט מבשל אסור בדלעת הא איכא נמי לאשכוחי בבשר כגון במין דלא רכיך ותירצתי משום דחזיא ע"י מלח ואף דאסור למלוח בשבת. מ"מ הוה רק מוקצה מחמת איסור דרבנן. וא"כ אפילו בקצץ לו דלעת יהי' מותר דהא אפשר לבשל ע"י נכרי דלא הוה רק איסורא דרבנן. די"ל דמ"מ גוף המלאכה דאורייתא משא"כ בטבל דעיקר איסורא אינו אלא מדרבנן דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט. ומליחת בשר דמי לטבל דהמליחה