בית אברהם לנדא קפג

אלם שאינו מדבר פטור ממצות ק"ש ושאר מצוות התלוים בדיבור ואמאי לא פסלו אותם לכתיבת ס"ת אלא ודאי דרק אשה ועבד משום שאינם בקשירה ויליף ס"ת מתפילין אבל בשאר מצוות לא איכפת לן וצע"ג

חושן משפט

סימן יד סעיף ה המתחייב בדין כו' כתב רמ"א דאין אומרים שישבע כמה הוציא כו' והוא מתשובת הרא"ש (סוף כלל ק"ז) ועיין תומים שהקשה דאמאי לא ישבע כדין מזיק דעשו ת"נ והניח בצ"ע ובנתיבות תירץ דלא דמי דהא הי' אפשר לו לעשות ההוצאות בעדים ולא דמי למזיק ומסיק דההוצאות שאי אפשר לברר באמת נאמן בשבועה ע"ש ודבריהם תמוהים דהא סלקא באיבעייא דלא איפשטא אי עשו תקנת נגזל במסור כדאיתא ב"ק (דף ס"א) וכ"ה בשו"ע (סי' שפ"ח) וע"כ הטעם משום דלא עביד מעשה בידים וכ"כ הרא"ש א"כ בודאי סרבן לא עדיף ממסור דהכי נמי לא הוה אלא גרמי ולדברי הרשב"א (סי' תתק"מ) אפילו גרמי לא הוה ע"ש והוא דעה הראשונה שהובא במחבר כאן ואפילו לדברי הרא"ש בודאי לא עדיף ממסור דלא עשו בו תקנת נגזל ולפ"ז נראה דמהני תפיסא כמו במסור לדעת כמה פוסקים כיון דסלקא בתיקו. והנה נראה דאף לדעת הרשב"א שההוצאות בערכאות של עכו"ם אינו חייב לפרוע היינו דוקא באם לא נתרבה ההוצאות מחמת הכחשתו בדיניהם אבל לא אם טען טענות שקרים לפטור א"ע ועי"ז הוצרך שכנגדו להוציא:. (חסר בהעתק

) סי' לז בש"ך ס"ק א ע"ש שהביא בשם עיר שושן לתרץ קושיית הרמב"ן דהיאך חוששין להעיד שקר בשביל שלא יהי' לוה רשע ומתרץ דנגד עצמו אינו פסול משום חשש הנאה רק דהוה כמו קרוב דפסול אף לחובה. ובש"ך הקשה עליו דהא נוגע אינו כקרוב דהא כשר לחוב כמבואר בסעיף ו' וסוף סעיף י"ז

ובאמת מהא דאמרינן וכיון דמסהיד דלוי הוא היכא מצי מפיק מיני' אין ראי' כמ"ש בתומים ובקצוה"ח דהתם מודה שמעולם לא הי' נוגע בדבר ולא הי' בו שום זכיי' ע"ש ומהא דפסקינן (בסעיף ו') ששותפין מעידים לפי מה שאכתוב לקמן בסמוך אין ראי' ודברי הע"ש נכונים דודאי בע"ד על עצמו אינו בגדר עדות כלל אף לחוב רק התם אמרינן כיון דלא נתבטל על עצמם מקבלין דבריהם נגד הרחוק ואף דלגבי עצמם הוי בע"ד מ"מ לגבי ממון שאר השותפים נקראים עדות משא"כ הכא דהוה בע"ד לכל הקרקע והעמדתו ביד הלוקח הוא זכותו א"כ אין שייך לומר דיהי' נאמן לגבי הלוקח דעל העמדת הקרקע ביד הלוקח נקרא בע"ד מטעם שהעמידה בפני בע"ח וא"כ אי אפשר להאמינו ע"ז ומעיז לעצמו מיקרי אף דאין שם חשש הנאה לשקר מ"מ תורת בע"ד עליו וזה נכון בדעת הע"ש וגם הרמב"ן בחידושיו

אלא דקשה לי לדברי הע"ש דאין כאן חשש לשקר מחמת הנאה רק דהוה כמעיד על עצמו דפסול מטעם קרוב והלא קרוב אינו פסול מתורת חשש משקר רק גזיה"כ כמבואר (בסימן מ"ו סעיף ל"ה) דלהכי אם חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו השטר כשר משא"כ בגזלן דפסול חיישינן דלמא הקדים הזמן וע"ש וא"כ נראה דאם שניים מעידים ובאו שנים אחרים ואומרים כי הם קרובים לאחד מבעלי דינים והראשונים מכחישים דהוי תרי ותרי כי למה לא נאמין לראשונים בתורת עדות שהם רחוקים אחרי שהפסול הוא מגזיה"כ וזה באם ידוע שהם קרובים אבל אם הם אומרים שהם רחוקים למה לא יהיו ע"ז עדים כמו האחרונים ואין דומה כלל לפסלינהו בגזלנותא דהתם מעידין על גופן של עדים ולכך אין הם בעצמם נאמנין להכשיר א"ע אבל במעידין עליהם שהם קרובים אין מעידים על גופם רק לפסול העדות אמאי לא יהיו עדים על זה שאינם קרובים

ובאמת לדעת הר"ן והריב"ש בשם הרמב"ן שהביא שם (בסימן מ"ו ס"ק ק"ב) ע"ש דאם אומרים שהם גזלנים אע"פ שמתו נאמנים ולא הוי תרי ותרי והא דאמרינן כתובות (דף כ"ב ב') תרי ותרי נינהו מיירי שאומרים שהם קרובים מוכרח להדיא כמ"ש דלענין קרובים נאמנים הם בעצמם