בית אברהם לנדא קפא

יותר מהנאת התלמידים משא"כ ביומי' דכלה שהחיוב הוא להודיע לעם דרך ה' הלכה למעשה וא"כ אם ידוע להרב שהתלמידים יותר נצרכים לדין זה בהלכות פסח מדין אחר דהיינו שהם יודעים מדין האחר ובאיזה דין אין להם ידיעה מחויב הרב להודיעם הדין שצריכים יותר דמ"ש אם לומד עמהם במס' אחרת שאין מדיני ה' פסח או במס' פסח עצמו מה שאינם צריכים ואין רשות ביד הרב לראות ביומי' דכלה לטובת עצמו שלא תשכח ממנו איזה דין רק מה שצריכים יותר העם להתוודע בדיני פסח הלכה למעשה וא"כ שפיר אמרינן דביומי' דכלה הרב שואל לתלמידים דתלמידים יש להם מעלה יותר מהרב שהם מציי' לאשתמוטי בה' פסח עצמם מדין זה לדין אחר כפי מה שהם צריכים אבל לא הרב כנ"ל

והנה לפי דברי הר"ן כפי מה שהבין בו הט"ז שאין החיוב ללמוד ה' פסח רק שהוא שואל כענין וא"כ צ"ל דלכך הוא שאול ביומי' דכלה שאם ישאל התלמיד איזה דין מחויב הרב להשיב א"כ קשה דאף בשאר יומי יהי' שאול דהא אם ישאל התלמיד על מעשה יהי' מחויב להשיב ומ"ש בשואל ה' פסח ביומי דכלא או הלכה למעשה בשאר יומי ואין לומר כיון דאכתי אין צריך למעשה לא מיקרי הרב שאול דהא בטבחי ואומני הוה שאול לכל בני העיר ולשיטת הראב"ד אפילו שלא בשעת מלאכה מטעם שאם יצטרך אחד מהם מחויב לעשות לו וה"נ דכוותי' דהא מ"מ בכל השנה מחויב הרב להשיב לתלמידו על שאלת הלכה למעשה אם נצרך התלמיד. ובאמת דמדברי הר"ן בעצמו אינו ראי' כלל שלא יהי' מחויב ללמוד ה"פ כל שלשים יום שהר"ן לא כתב רק לפרש מלת שואלין שמחוסר הבנה ופירש שנ"מ דהוה שואל כענין וכן מצאתי במשבצות זהב שפירש כן

והנה בגוף דברי הרא"ש שאם שניהם לא מצי לאשתמוטי לא מיקרי בבעלים נראה שהרשב"ץ שהביא הב"י בח"מ (סי' שמ"ו) חולק ע"ז ע"ש גבי ש"צ שכתב ששניהם מיקרי בבעלים ומשמע שם אפילו ששניהם לא מצי לאשתמוטי ע"ש בדברי הרשב"ץ והרמ"א שם נראה ששינה קצת לשון הרשב"ץ מכפי העתקה שבב"י ע"ש

והנה לא מצאתי ברמב"ם שיכתוב הדין דשואלין ודורשין בה' פסח בשום מקום וא"י למה השמיטו וצ"ע רב

מה שכתב הט"ז באותו הס"ק דבפסח לא שייך דורשין מה שחיוב מהיום קודם פסח זולת ביעור חמץ ליוצא בשיירא יש לראות דנ"מ לענין מצה ישנה שבתוך שלשים יום סתמא לשמה וגם יש פוסקים דקודם שלשים יום אין יוצאין אפילו לעשות לשם פסח עיין (סי' תנ"ח) בחק יעקב וא"כ נ"מ טובא לחיוב היום אפילו קודם פסח

שם סי' ת"ל עיין במג"א שתמה על מהרש"ל במה שכתב דיש לאכול מעט. והקשה המג"א דהא הוא לח בלח כו' וע"ז תירצו האחרונים דמ"מ יש תיקון לפוסקים דקמח בקמח הוה יבש ע"ש. ודברי הדגול מרבבה שם תמוהים ומגומגמים הרבה ועיין בס' מק"ח שכתב דלפמ"ש המג"א (בסי' תס"ז) דלדידן דאפי' אוסר במשהו לא מהני נאכל מקצתו דהא אינו חד דהיתירא א"כ לא שייך תיקון זה ע"ש וזה ליתא דהא מ"מ מהני לשיטת רוב הפוסקים דאפילו אינו אלא כדי קליפה

ועוד נראה דהא הטעם בנאכל מקנתו בדבר חשוב הוא מטעם ס"ס דלמא נאכל דאיסורא וכל חתיכה שמא אינה דאיסורא וא"כ הכא שאינם יודעים כלל מחשש חימוץ רק שאנו עושים על צד היותר טוב דלמא נתערב שם איזה חימוץ שפיר מהני נאכל דלהוי ס"ס דלמא לא נתחמץ כלל ואת"ל יש שם חמץ דלמא נאכל וא"כ אפילו לדידן שאפילו אוסר במשהו מ"מ יש ס"ס ושפיר מתקנינן באכילה ההיא לצאת מידי כל החששות האפשרי לעשות שני ספיקות וחששות בקמח של פסת שנתחזק בהכשר

ואין להקשות לפי"ז אמה דמבואר (בסי' תמ"ז סעיף ד') בפת שנפל ליין אסור אפילו הסירו הפת שמא נשאר פירורין ולא שרי באם ישתו ממנו קודם הפסח מטעם ס"ס שמא לא נשאר ואפילו נשאר שמא נאכל אח"כ היינו דאפילו בס"ס מחמירינן לאכילה שלא במקום הפסד כמבואר (בסי' תס"ז) ברמ"א גבי חיטים שנפל עליהם דלף ועיין שם בט"ז ובחק יעקב שהוא רק חומרא בעלמא לענין אכילה