בית אברהם לנדא יז

וא"כ נמי ה"ה בע"ח שראוים חיים לכלבים. ורוצה ליתן אותם לכלבים שרי לטלטלינהו. וא"ל ממה דאיתא לעיל (קמ"ב ב') דאמר רבא לשמעי' טוי לי בר אווזא כו' ופירש"י משים דאין דרך לאוכלם ביו"ט ע"ש. ולפימ"ש היכא דאכתי עומד לאדם לאחר השבת מותר לבהמה. וא"כ היאך מוכח שם בגמ' דרבא לית לי' מוקצה. י"ל כמו שכתבתי לעיל דשאני התם דהוא מוקצה מחמת גריעותא. דביו"ט אינם חשובים בני מעיים. ושפיר חשיב מוקצה. ולבהמה אסור להשליכם כיון דאתמול לאדם הוה קיימא. ועתה מיחשב עומד לבהמה. כיון דאינם חשובים היום לאכילת אדם. משא"כ בבשר תפל דרק מחמת איסור בישול בשבת מקצה אותם. ואינם מקצם מדעתו רק בע"כ. כמ"ש הרשב"א בחולין. א"כ מיקרי גם עתה בשבת עומד לאדם לענין זה דמותר להאכיל אותם לבהמה. ולפי מה שכתבתי נראה דגם אם רוצה להשתמש איזה שימוש עם בע"ח בשבת. ג"כ מותר לטלטלו. ואינו אסור לטלטל בע"ח רק שלא לצורך שימוש. אבל אם רוצה לשתק בו תינוק. או כיוצא בו שום תשמיש מותר לטלטלו. דאף דמסתמא סתם בע"ח אינו עומד אלא לאכילה לא לשום תשמיש אחר. ומטעם זה אסור לטלטל בע"ח בשבת אפילו לר"ש כמו שכתבו התוס' בשבת (דף מ"ה). היינו דוקא היכא שאינו רוצה להשתמש עמם הוה מוקצה. דמסתמא מקצה אותם ממידי אחרינא. כמו בשר תפל ולא אמרינן דחזי לכלבים משום דמסתמא מקצה אותו מכלבים אבל אם רוצה להשליך לכלבים שרי. וא"כ ה"נ אם רוצה לעשות בהם שום תשמיש אחר שרי לטלטלינהו. דמ"ש להשליך לכלבים או שום תשמיש אחר. וע"פ הוצעה זו מיושב קושיית הראשונים בריש ביצה (הביאה הר"ן) דמאי מקשי שבת דעלמא תשתרי הא הוי מוקצה מחמת איסור. וע"פ האמור מיושב היטב. דהא ע"כ צ"ל דקושיית הגמ' שבת דעלמא תשתרי הוא מכח ברייתא דלקמן דתני בהדיא אחד ביצה שנולדה בשבת כו' וא"כ שפיר מקשה הגמ' דשבת דעלמא תשתרי. וא"ל דהטעם דהוה מוקצה מחמת איסור א"כ אמאי תני בברייתא דאין מטלטלין הביצה לכסות בה את הכלי הא כיון דרוצה להשתמש בה הוי שרי אפילו עם אמה. דבכל מוקצה מחמת איסור דלא דחיי' בידים שרי להשתמש בה דבר היתר. ובשלמא אי איירי בתרנגולת העומדת לגדל בצים א"כ הוי מוקצה מדעת ואסור להשתמש שום תשמיש כיון דהוקצו מזו. אבל בתרנגולת העומדת לאכילה ורק מחמת איסור הוקצה. א"כ כשרוצה להשתמש שום שימוש שרי. כמו שמוכח מהא דמחתכין דלועין חיין לבהמה. וביצה ודאי לא גרע מינה. ואמאי אין מטלטלין לכסות בה את הכלי. אלא דעדיין צ"ע דא"כ דגם לפי המסקנא דמסיק משום הכנה דרבה. אכתי תקשה דלמה יאסר הטלטול. הא לא שייך הכנה דרבה כ"א גבי אכילה. וע"כ צ"ל כמו שכתב הרי"ף פרק א"צ כיון דבאכילה אסור א"כ ממילא אסור הטלטול. והמג"א (בסי' תקט"ו) הביאו. וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' כיון דכל המוקצה הוא מחמת איסור אכילה. א"כ יהא מותר לטלטל הביצה לכסות בה את הכלי. כמו בשר תפל דשרי לטלטלינהו לכלבים באם רוצה להשליך לכלבים. וה"נ תשתרי הביצה בטלטול אם רוצה לעשות בה איזה שימוש אף דמסתמא לאו להכי קיימא. מ"מ דמי לחיתוך דלועין חיים ולבהמה אף דמסתמא לאדם קיימא כמו שכתבו התוס' חולין (דף ט"ו ב'). ולזה נראה דצ"ל כסברת מהרש"ל דטעם דאסור בטלטול דלא פלוג בין תרנגולת העומדת לאכילה ובין תרנגולת העומדת לגדל ביצים

שם במתניתן ר"י אומר אם לא היתה נבילה מע"ש כו'. עיין מ"ש בחולין (דף י"ד) דאם היתה מסוכנת ע"ש ביהשמ"ש דאפילו לגירסת הרז"ה בביצה (דף כ"ז ב') דבמסוכנת אפילו ר"י מודה ע"ש והביאו ג"כ הר"ן. מ"מ דוקא ביו"ט דלא הוה אלא נולד לחוד דמעיקרא לאדם והשתא לבהמה. והיכא דדעתי' עלי' מאתמול לא מיקרי נולד כדאמרינן שבת (דף קמ"ג א') שאני בר אווזא כיון דמסרח דעתי' עלי'. ולא דמי לאין מסיקין בגרעינן אף דהי' דעתי' לאכלם למחר כמו שכתבו התוס' שבת (דף כ"ט א') כיון דבה"ש הי' לשומר לאוכל ונצרכים לו. אבל בשבת דמוקצה מחמת איסור הוא אפילו מסוכנת מ"מ אסורה. דמ"מ היתה אסורה בה"ש לשחוט. ובהמה גדולה לא חזיא לכלבים בחיי' ולא עדיף מנר שכבה אף דידע בודאי שעתיד לכבות בשעה או שתיים ע"ש. עתה אני רואה דתליא בדברי הרז"ה והרמב"ן בפסחים (דף נ"ז א') שהרז"ה כתב שם דאם עומד ומצפה לפירות הנושרין והניח מכבדות לקבל התמרים שיפלו שם בשבת לא הוה מוקצה. והרמב"ן השיג עליו שם דמ"מ