בית אברהם לנדא קעט

רש"י ד"ה את שדרכו לשרוף ישרוף אערלה וכלאי הכרם קאי כו' ולכאורה גם אאינך מצי קאי דהיינו תרומה וחמץ. ונראה בכוונתו כיון דתרומה טמאה מותרת בהנאה רק מצוותה בשריפה ואסור להאכיל לבהמה או שאר הנאות כמ"ש התוס' שבת (דף כ"ה) ד"ה כך עתה כו' וכ"כ בשאר דוכתי וגם שיטת רש"י כן שם לפמ"ש בטעמא קמא דדמי לקודש וא"כ משקין דאין ראוין לשרוף אינם צריכים קבורה ומותרים בהנאה שאפשר ליהנות מהם ועיין פסחים (דף כ' ע"ב) בתוס' ד"ה ראוי לזילוף ומתניתין תני קבורה משמע דאסורים בהנאה ולכך פירש דקאי אערלה וכה"כ וגם אחמץ נראה דלא מצי קאי דהא משמע דסגי בקבורה במשקין והיינו לקוברם עם הכלים דלא ליתי לידי תקלה דבלא זה לא שייך לשון קבורה במשקין רק שפיכה ובאמת בחמץ אינו רשאי לקוברם עם הכלי דאכתי עבר על בל יראה ואיסור בל יטמין רק צריך להשביתם מן העולם ע"י שפיכה כן נראה לפרש כוונת רש"י

והנה הרמב"ם (פי"ט מפסולי המוקדשין ה"י) כתב ודבר שאין דרכו להשרף כגון משקין של ערלה וכלאי הכרם הרי אלו יקברו עכ"ל וצריך להבין למה פרט שני אלו דהא הרמב"ם לא חשיב חמץ בפסח דפסק כחכמים ובאמת גם במוקדשין שייך משקין כגון נסכים ע"כ נראה לפע"ד מלתא חדתא בכוונת דבריו דהנה יש להבין על מה דאמרינן בגמ' לקמן הא כיצד אוכלין בשריפה ומשקין בקבורה ולכאורה דברים יתרים הם דהא במתניתין מבואר היטב דדבר שאין דרכו לשרוף הוא בקבורה ולזאת נראה לומר דודאי יש משקין דשייך שריפה כגון שמן דאיקרי משקה והוא להדלקה רק בכה"כ לא שייך שמן רק משקין אחרים דלא שייך בהם שריפה וערלה דהוא בשריפה ילפינן מכה"כ ומשמע בתוס' סוכה (דף ל"ה) דאפשר דהוא רק מדרבנן דלא הוה היקש גמור א"כ י"ל דלא עדיף מכה"כ וכיון דגבי כה"כ לא משכחת משקין שיהי' בשריפה אף בערלה כל המשקין בקבורה אפילו שמן דשייך ביה שריפה ולהכי פסיק ותני משקין בקבורה היינו לומר אפילו שמן דשייך בי' שריפה מ"מ כיון שהוא משקין ובכה"כ משקין בקבורה אף בערלה כן. וא"כ שפיר פרט הרמב"ם דוקא ערלה וכה"כ אבל מוקדשין לאו כללא הוא דמשקין בקבורה דהא איכא שמן דהוא בשריפה מדאורייתא דילפינן מבקודש באש תשרף כל שבקודש כו' כן נראה לפע"ד

דף לד גמ' רמי ליה טבי לר"נ תנן שער הנזיר יקבר ורמינהו כו'. לכאורה צריך להבין דכיון דטעמא דנקברין לא ישרפו משום דאסור ליהנות באפרן והכא בעי דוקא כמלא הסיט דבלא"ה בטיל ברוב וכמצא הסיט הוא דבר חשוב כמבואר במתניתין שם רק במוקדשין בכ"ש משום דהוא דבר שיש לו מתירין וא"כ כשיעשה אפר בודאי אזיל החשיבות של כמלא הסיט ושפיר בטל ומותר בהנאה ועיין כו"פ (סי' פ"ז) והוא הקשה על מה דמוקי בצפרתא ובאמת בלאו צפרתא מ"מ הא בעינן דוקא כמלא הסיט ובודאי כשיהי' אפר אזיל החשיבות ומ"ש הכו"פ דנזיר הוה דבר שיש לו מתירין דאפשר בשאלה אי אפשר לומר כן דא"כ קשה למה בעינן מלא הסיט ודמי למוקדשין דאוסר בכ"ש רק צ"ל דנזיר לא הוה דשיל"מ דנזיר טהור מגלח לאחר הבאת הקרבנות ואם ישאל הוה חולין בעזרה דחטאת אינו בא בנדבה וגם בנזיר טמא מ"מ יוכל להיות דאח"כ הביא הקרבנות והשלים נזירותו וממילא דליתא בשאלה דאסור לשאול עליו וכיון דלא הוה דשיל"מ ממילא כשיהי' אפר יהי' מותר וצ"ל דהוה כמו מבטל איסור

אך יש לראות דדמי למ"ש הפוסקים ביו"ד (סי' פ"ד) גבי רגלי דבורים בדבש דלא הוה מבטל איסור דאין כוונתו לבטל ע"ש וה"נ כוונתו שלא יבוא לידי תקלה ויש לחלק קצת או דהסוגיא אזיל למ"ד דמב"מ לא בטיל ומ"מ בעינן כמלא הסיט דביבש לא אמרינן הכי כמ"ש התוס' יבמות (דף פ"ב) משא"כ כשיהי' אפר הוה כמו קמח בקמח דהוה לח בלח לשיטת רוב הפוסקים ועיין בכו"פ שכתב קצת מזה

ועיין ברמב"ם (פ"ג מבכורות הי"ג) גיזת בכור אפילו בע"מ כו' הכל אסורים הרי הוא דבר חשיב כו' האורג מלא הסיט כו' ועיין בהשגת הראב"ד דמ"ש מאורג דבעינן מלא הסיט ובלח"מ שם ולדעתי נראה ברור בכוונת הרמב"ם דהרמב"ם