בית אברהם לנדא קעח

דאיכא למיעבד לקולא ולחומרא לחומרא עבדינן היינו מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ לק"מ דשפיר צריך קרא דמן הבקר דאי הוה מייתינן ליה לאיסורא מק"ו כיון דאפשר למימר או חילוף א"כ לא הוה מיתסר נעבד רק מטעם ספק ולכך צריך קרא דמן הבקר לאסור נעבד מטעם ודאי לא מטעם ספק ובודאי יש נ"מ טובא אי אסור מתורת ספק אי מתורת ודאי וחד מנייהו דאי הוה אסור מטעם ספק א"כ לא הוה מהני פדיון לנעבד דדלמא מותר לגבוה אבל השתא דאסרה התורה מטעם ודאי א"כ הוה כמו קדים מומו להקדישו דיוצא בפדיון אף לגזוז ולעבוד בו וכן נ"מ טובא

דף כט ע"א גמ' מנה"מ אמר רב פפא דאמר קרא ממשקה ישראל כו' אצטריך סד"א ה"מ דנטרפה ואח"כ נתקדשה אימא דתישרו לגבוה וכו' ופרש"י בד"ה אימא תשתרי אבל במוקצה ונעבד תרי קראי ל"ל הא הקדישו ואח"כ הקצהו או עבדו לא מיתסר דלאו דידי' הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' ולכאורה צריך להבין דהא משכחת לה ע"י מעשה כגון דניסך לה יין בין קרניו כדאמרינן בע"ז (דף נ"ד ע"א) ולשיטת רש"י שם בע"ז דעשה מעשה לא מיתסר אלא מדרבנן ניחא דשפיר קשה דלא צריך קרא להכי דמדאורייתא לא מיתסר אבל לשיטת הפוסקים החולקים וסברי דעשה בה מעשה מדאורייתא אסור עיין בתבואת שור (סי' ד') ובכרתי ופליתי שם א"כ קשה דהדרא קושיא לדוכתי' דלמא להדיוט אסור וקרא דמן הבקר צריך להקדישה ואח"כ נעבדה בה מעשה. ונראה לומר דהנה לכאורה קשה מאי מקשה הגמ' מנה"מ דבע"ח מותרים להדיוט הא אמרינן במגילה דהמן עשה עצמו ע"ז והי' נעבד מאחרים וכדאיתא סנהדרין (דף ס"א ע"ב) נעבד כהמן ועיין במגילה (דף י"ט ע"א) ד"ה דשוי עצמו ע"ז ע"ש וא"כ אי בע"ח אסורים להדיוט ומסתמא אף בהנאה כע"ז עצמה וא"כ היאך השתמש עמו אח"כ מרדכי כדכתיב בקרא וילבש את מרדכי וגם שאר תשמישים כדאיתא בגמ' מגילה

אך די"ל דהא איתא בגמ' מגילה (דף ט"ו) זה בא בפרוזבלי וזה בא בפרוזבוטי שהמן מכר עצמו למרדכי וכן איתא מגילה (דף ט"ז) עבד שקנה נכסים עבד למי כו' וא"כ לא מוכח מהתם מידי דלכך הי' מותר ליהנות מהמן דהא אין אדם אוסר דשא"ש והוא הי' קנוי למרדכי בעבד ולא הי' יכול לאסור את עצמו אך קשה לפמ"ש התוס' בחולין (דף מ"א) לחד תירוצא דאף בע"ח אינם נאסרים להדיוט מ"מ ציפוי בע"ח נאסרים וא"כ קשה דהא מצינו במגילה (דף ט"ז) שהמן השכיב א"ע לארץ תחת מרדכי כדי שמרדכי יעלה עליו לרכוב על הסוס וקשה היאך נהנה מרדכי ממלבושי המן דהוה ציפוי בע"ח ונאסרין אף להדיוט ואפי' לפי התירוץ אחר של התוס' דציפוי בע"ח אינם נאסרים להדיוט היינו משום דלא חמירא מהבע"ח עצמם משא"כ אי אמרינן דבע"ח נאסרים בודאי הציפוי אסור וא"כ היאך נהנה ממלבושי המן וע"ז לא שייך אין אדם אוסר דשא"ש. דהא בהמלבושים עשה מעשה וע"י מעשה אדם אוסר דש"ש וא"כ שפיר מוכח דבע"ח אינם אסירים להדיוט וגם הציפוי אינו נאסר וע"כ צ"ל דהגמ' מקשה למ"ד דאפילו ע"י מעשה אין אדם אוסר דש"ש ושפיר מקשה מנה"מ. ולפ"ז שפיר משני דמוכח מדאצטריך קרא לאסור לגבוהה דלמ"ד ע"י מעשה אין אדם אוסר מוכח מקרא דלגבוה ולמ"ד אוסר ע"י מעשה מוכח מהא דנהנה ממלבושים כנ"ל

דף לג ע"ב מתניתין ואלו הן הנקברין. יש לראות אמאי לא חשיב שער נזיר טהור בתוך הנשרפין כדאמרינן לקמן כאן בשער נזיר טהור כו' וצ"ל דתנא ושייר דשייר נמי אשירה שהוא בשריפה אך לפמ"ש התוס' דגרסינן במתניתין הנשרפין עפרן מותר א"כ לא הוה שיור אשירה דהא עפרה אסור כדאיתא לקמן בגמ' וקשה מאי שייר דהאי שייר שער נזיר ורמב"ם (פי"ט מפסולי המוקדשין) חשיב שער נזיר טהור אך לא חשיב תרומה טמאה וצ"ל משום דלא דמי לאינך דהם איסורי הנאה ותרומה טמאה שרי בהנאה אף דבמתניתין חשיב תרומה טמאה ומפרש דשרי בהנאה צ"ל דלהרמב"ם לא רצה להאריך וסמיך על ה' תרומות שכתב שם שהוא בשריפה: