בית אברהם לנדא קעו

אביהם מהבני חרי יטול בשביל שיעבוד עצמו ובשביל שיעבוד אביו יכול לומר אתן בשביל פדיון בני דמצוה דבני עדיף היכא שנותן בשביל שיעבוד אביו ולא בשביל חיוב עצמו בזה נכון כוונת רש"י לפענ"ד

ועפ"ז מתורץ קושיא השני' על רש"י דלמה נקיט ר"י שזה מצוותו על אביו דהא עיקר טעמא משום דיש לו לפדות שניהם הבן בבני חורין ועצמו ממשעבדי כמו שהקשו התוס' בקידושין על רש"י ולפי האמור ניחא דזה הטעם עצמו של רש"י דלכך נותנו בשביל פדיון בנו ולא מצי למימר הנחנו מקום וטול הב"ח משום דזה מצוותו על אביו פי' דאם יטול הבני חורין בשביל שיעבוד אביו א"כ לא יקיים הוא המצוה ורק המצוה על אביו יחשב ומצות בנו עליו ובודאי מצווה בנו עדיף דלא שייך גבי' מצווה דידי' כנ"ל ואי יאמרו טול הב"ח משום פדיון עצמו ובשביל חיובו לא בשביל שיעבוד אביו א"כ לא שייך לומר הנחנו דהא ממשעבדי טריף בשביל חוב אביו והב"ח לא יטול אלא בשביל חיוב פדיון עצמו ולכך מצות בנו קודמת

שם גמ' ואזיל כהן וטריף ממשעבדי כו' עיין בקידושין שהקשה הפ"י דהיאך מצי טריף ממשעבדי והא הוא ממון שאין לו תובעין וכן הריטב"א לקידושין הקשה זאת ע"ש ולכאורה י"ל דמיירי דכהן קנה ממנו המשעבדי וא"כ לא שייך לומר ממון שאין לו תובעים דהא כיון דמ"מ צריך ליתן המשעבדי רק דהוא ממון שאין לו תובעין א"כ מצי למימר טול אותה בשביל פדיון הבן ונתינה בע"כ שמה נתינה כמ"ש לעיל אך דיל"ד דא"כ אמאי טריף ממשעבדי והא הוה דבר שאינו קצוב דהא אף אם יניחו קרקע כדי החוב אולי ימכור הקרקע לאחרים ולא מצי למימר הנחנו לך מקום דהא מהשני אין יכול לגבות משום דהוה ממון שאין לו תובעין א"כ אף אם ישייר קרקע יכול לטרוף ממנו והוה כמו דבר שאין קצוב ומה שתירץ הפ"י דמיירי בעשאו אפותיקו לא משמע כדבריו בדברי תוס' דבכורות שכתבו דלפעמים משכחת דהוא קודם באם הוא דאיקני לפדיון עצמו ודאיקני לא משתעבד ואמאי לא כתבו בפשיטות משום דהוא ממון שאין לו תובעין דהתם לא שייך אפותיקי דהא אח"כ קנה השדה ואי מיירי דעשאו אח"כ אפותיקו לאחר שקנה א"כ לא הוה דאיקני

מסכת תמורה

דף כח ע"ב גמ' והלא דין הוא ומה אתנן ומחיר כו' ע"ש ברש"י ד"ה נעבד וכו' נהי דלהדיוט לא מיתסר כדאמרינן טעמו לקמן כו' ע"ש ודברי רש"י מחוסרים הבנה דהא דילפינן דלהדיוט מותר היינו מקרא דמן הבקר כדאיתא לקמן דאי להדיוט אסור ל"ל קרא דאסור לגבוה משא"כ השתא דל"ל קרא למעוטי גבוה לא שייך זה והא דמקשה הגמ' והלא דין הוא ולמה לי קרא ולא משני דבלא קרא ה"א דאף להדיוט אסור צ"ל כמ"ש התוס' לקמן (דף כ"ט ע"א) ד"ה מנה"מ דהקשה מהיכי תיתי לאסור להדיוט ותירצו דקושיית הגמ' דניליף מגבוה דאסור אף להדיוט וא"כ ניחא הכא דבלא קרא דמן הבקר באם ניליף רק מק"ו דאסור לגבוה ממילא נימא דיו לבא מן כו' וכמו דאתנן אינו אסור אלא לגבוה ה"נ גבי נעבד ושפיר מקשה למה לי קרא אבל דברי רש"י קשים להולמן מה שכתב דלהדיוט מותר כדאמרינן טעמא לקמן ובאמת באם לא נאמר הקרא דמן הבקר לא שייך טעמא דלקמן רק מטעם דיו לבא מן הדין כו' כדכתיבנא

תוס' ד"ה ומה אתנן ומחיר כו' וה"ה דהוה מצי למיעבד ק"ו כו' ומה אתנן ומחיר שמותרים בתלוש להדיוט כו' והשתא לא שייך לומר או חילוף כו' והנראה בכוונתם דלכך לא שייך לומר או חילוף ויהי' אתנן ומחיר מותר בבעלי חיים ומה שהתורה אסרה אתנן ומחיר רק בדבר שאין בו רוח חיים דהא אמרינן לקמן (דף ל' ע"ב) דמיתרבי עופות לאתנן מקרא דלכל נדר א"כ חזינן דאף בע"ח אסורים משום אתנן אבל קשה טובא דא"כ לפי דבריהם הקושיא במקומם עומדת דלמה לי קרא דמן הבקר דהא שפיר שמעינן מק"ו דאתנן כמ"ש התוס' והיאך שייך לומר וס"ה דהוה מצי למיעבד כי האי ק"ו דזה הוא ניחא אם הק"ו של הגמ' לא הוה מופרך א"כ י"ל דחדא מנייהו נקיט משא"כ הכא דהקושיא על הקרא דאייתר מן הבקר וצ"ע