בית אברהם לנדא קעב

תוכיח או דאיכא למיפרך שכן יש היתר לאיסורו ע"ש. ולדבריו דנתלה יסוד היתר בזה ע"כ צ"ל דשתי' לא הוי בכלל אכילה גבי חדש דהא טכ"ע דאורייתא בכל איסורין ואם כן צריך ליזהר שלא יובלע משכר בדבר מאכל בפת ובדבר אחר דאז שפיר חייב כמ"ש התוספ' לעיל (דף קי"ב) דה"א דצירן אסור כגון שהקפהו ואכלו דאז חשיב אוכל ע"ש מוכח דאף שקודם הקפתו לא היה אסור מדאוריית' מכל מקום נאסר אחר כך כשנעשה ממנו אוכל. וכן כתב הפ"י בעצמו לענין ציר טריפה דלא הוה אלא מדרבנן לשיטתו מכל מקום כשנבלע אחר כך בבשר איסור מדאוריית' ואם כן עדיין לא יצאנו ידי חובותינו במה שאין נזהרים כלל בזה

גם יש לראות לפי שיטת הרא"ש בברכות (דף ל"ט) גבי מיא דשלקי בפה"א וכתב שם הרא"ש דיותר נכנס טעם הפרי ע"י בישול מע"י סחיטה ע"ש. א"כ נראה דשכר שהוא ע"י בישול משקין היוצאין הם כמותן דהא שם בברכות (דף ל"ח) מוכח דמדמה הגמ' ברכה להא דאמרינן דמשקין תרומה מפירות פטור לר"י ע"ש וכיון דבבישול לא נשתנה הברכה אם כן אפילו לענין איסור הוה כמותן. אך אפשר כיון דבשכר מכל מקום מברכינן שהכל אף שהוא על ידי בישול וצ"ל כמ"ש המג"א בשם הב"ח (בסי' ר"ד ס"ק ט') שלא נרגש טעם השעורים אלא טעם אחר לגמרי אך לפ"ז א"כ גם לענין חמץ אמאי החליטו הפוסקים דשכר דידן הוה חמץ גמור ועוברין עליו בבל יראה מחמת טכ"ע כמבואר ברא"ש פ' אלו עוברין ומהמחהו וגמעו אין ראיה דהתם המחה גוף החמץ מה שאין כן בשכר דידן שהוא טעם חדש לגמרי וצ"ע בכל זה

והנה הרמב"ם (פ"י מה' מאכלות אסורות הכ"ב) כתב הטבל והחדש כו' אסורים כמותן ואין לוקין עליהם כו' והלח"מ כתב דמשקין אסורים מדאורייתא רק שאין לוקין עליהם ע"ש. והנה לדבריו היה נראה לומר בשיטת הרמב"ם (פ"ח ממ"א) דאין לוקה על הנאה דראייתו מהא דאמרינן אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מזתים וענבים וכיון דטכ"ע דאוריית' ע"כ צ"ל הא דאין לוקה על משקין היינו משום דשתי' אינו בכלל אכילה בשאר דברים חוץ מזתים וענבים ואכתי קשה דהא לא גרע מהנאה אלא ע"כ צ"ל דאין לוקה על הנאה. אלא דאכתי תקשה לפ"ז דאמאי בהקדש אינו לוקה על המשקין ובודאי בהנאת הקדש איכא מלקות אפי' לשיטת הרמב"ם כדמוכח במקומות טובא ומבואר ברמב"ם (פ"א מה' מעילה) ע"ש אלא ע"כ צ"ל דרמב"ם סובר דמשקין גרוע מהנאה משום שאינם בעין ונשתנו לגמרי ולא הוה אלא זיעה בעלמא ולא דמי לטכ"ע או כפי שכתבתי לעיל דטכ"ע לא אמרינן אלא לענין אכילה לא לענין הנאה דהא לשיטת התוס' לוקין על הנאה ומכל מקום על משקין אין לוקין ע"ש. ולשיטת הלח"מ דרמב"ם סובר דמשקין אסורים מדאורייתא קשה לי טובא דהא הרמב"ם חשיב גם כן שביעית ובפירות שביעית ליכא לאו אלא עשה גרידא הן לענין סחורה או לענין ביעור רק על הקצירה לחודא איכא לאו לשיטת הרמב"ם שלא יקצור כדרך הקוצרים כמבואר ברמב"ם (פ"ד משמיטה ויובל) אבל לענין משקין לא שייך אלא איסור עשה וכיון דהרמב"ם כייל שביעית בהדי אינך משמע דאפי' איסור דאוריית' אין בו רק איסורא דרבנן. וצ"ע

תוס' ד"ה היכא דלאו איסור הבא מאיליו כו' ואי טבל הא יליף חילול. והנה נראה דפשיטא להו דטבל לא מיקרי איסור הבא מאיליו וטעמא משום דע"י מירוחו הוקבע למעשר ועל ידי ראיית פני הבית או משום דאיסורו מחמת תרומה כמ"ש התוספת קידושין (דף ל"ח) ד"ה וה"ה לערלה בשתיים כו' ומ"ש התוס' לקמן דכלאים לאו איסור הבא מאיליו משום דבא ע"י זריעה והיה בעבירה קשה טובא דאם כן היאך יליף ר"ש בקידושין (ל"ח) דכלאים נוהג בחו"ל ק"ו מחדש הא איכא למיפרך מה לחדש שכן איסור הבא מאיליו וצ"ע

ועיין תוספת בקידושין ד"ה והא הדין לערלה שכתבו דשמא גם חדש מיקרי על ידי אדם דבא על ידי חרישה וזריעה ע"ש ולכאורה יש להבין דהא מתוך הסוגיא דהכא מוכח דחדש הוה איסור הבא מאיליו דאל"כ אמאי קאמר תינח היכא דאיסור בא מאיליו דהא לפי דברי התוס' כולהו הווי לאו בא מאיליו דבא על ידי חרישה וזריעה ודוחק לומר דלא קאי אהנך דנקיט בברייתא רק בשאר איסורים דהא כבר הקשה מה להנך שכן איסור הבא מאיליו. ונאמר לומר דודאי לא שייך לומר