בית אברהם לנדא קעא

גבי שרצים דצריך למיכתב דה"א עד דאיכא כזית ואמאי נימא נמי כיון דמשקין כמותם ממילא דשוה לגמרי אף לענין שיעור כעדשה אלא ע"כ דמ"מ אמרינן דיו וה"נ נימא לענין הנאה

ונראה לומר דילפינן נמי מחמץ דריבתה התורה דמשקין כמותם ומסתמא לגמרי ריבתה התורה אפילו לענין הנאה דשוה כגוף הדבר לענין מלקות ועל פירכא דאיסור הבא מאילי' או מה לחמץ שכן כרת אמרינן תרומה ונבילה תוכיח וכיון דגוף המה הצד הוא מחמץ שפיר ילפי' אפי' איסור הנאה ובזה מיושב קושיית התוספ' לקמן על פירש"י חמץ ובכורים או תרומה ונבילה דהא איכא למיפרך שכן יש בהם נטילת נשמה כרת או מיתה דודאי גם רש"י סובר דעיקר הילפותא מתרומה ונבילה כמ"ש רש"י להדיא בלשונו בד"ה מתרומה וחד מהנך ע"ש רק הא דנקיט חמץ היינו שאנו צריכים גם הלימוד מחמץ וכמו שכתבתי דבלאו הכי ה"א דיו ואינו חשובין כמותם רק לענין אעלה ואתי שפיר אלא דאכתי קשה דאם כן לא יהיה חייב על המשקין רק בכזית לא בפרוטה כשאר הקדש אפילו אין בו כזית והיאך תני סתמא משקין היוצאין מהן כמותן ונהי דאפשר דלא חשיב פירכא מה להנך שכן בכזית משא"כ בהקדש דבעי פרוטה דהא פרוטה חייב אפילו אינו כזית ואם כן לא חשיב קולא אבל אכתי נימא דיו ולא יתחייב על פרוטה פחות מכזית כמו בכל הנך דבעי דוקא כזית וצ"ע

ועיין בפ"י בקונטרס אחרון לקדושין שהקשה דל"ל קרא בחמץ וחלב ליליף מנבלה ותרומה או בכורים ע"ש והנה גם אנכי עמדתי ע"ז לקמן ע"ש ותירצתי דודאי חלב לא אתי מהנך שכן הותר מכללו ותרומה לא חשיב הותר מכללו אצל כהנים דדוקא חלב משום דכתיב כל חלב כו' חשיב הותר מכללו כמ"ש התוס' לעיל (קט"ו ב') ד"ה כה"כ יוכיחו ע"ש וכן חמץ צריך למיכתב דהיה לו שעת הכושר ותרומה לא מיקרי שעת הכושר דמשעה שחל עליו שם תרומה או ביכורים לא היה לו שעת הכושר כמ"ש התוס' והרשב"א גבי נבילה דמיקרי לא היה לו שעת הכושר וגם על נבילה לא קשיא כמ"ש התוס' בד"ה לכתוב בשרצים כו' דצריך לענין טומאה שיהיה מיחוי כמותן ע"ש או די"ל דצריך קרא גבי חמץ וחלב לחיוב כרת דה"א דיו ולא יהיה אלא איסור לאו גרידא אלא דע"ז יש לפקפק דאכתי ניליף חלב מחמץ ועל פירכת שהותר מכללו נימא תרומה תוכיח כמ"ש לעיל דכיון דבעיקר הילפותא נוכל ללמוד אפילו חיוב כרת שפיר איכא למימר אח"כ תרומה יוכיח

שם ע"ב תוס' ד"ה היכא דלא איסור הבא מאיליו כו'. וצ"ל דאכלאים בעי כו' סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהיא בעין כו'. ויש להבין כיון דטעם כעיקר דאורייתא אם כן למה צריך קרא ילפותא על כה"כ וליכא למימר כמ"ש התוס' לעיל (דף קי"ב) ד"ה ורוטבן דצריך קרא ששתיה בכלל אכילה ע"ש. דהא כה"כ אסור בהנאה ולשיטת התוס' בכמה דוכתי איכא מלקות על הנאה דלא כשיטת הרמב"ם כמ"ש המשל"מ (פ"ה מיסודי התורה) וא"כ ודאי לא גרע שתיה מהנאה וגם מחמת שאין האיסור בעין מ"מ הא לא גרע מטעם דאסור כעיקר. ודוחק לומר דתוס' אזלי בשיטת הסוברין דטכ"ע לאו דאוריית' או בשיטת הסוברים דאין לוקה על טכ"ע משום דלא הוה רק עשה עיין לעיל (דף צ"ט) בתוס' ד"ה רבא אמר כו' ויותר נראה לומר דהתוס' סוברים דנהי דטעם כעיקר דאוריית' מ"מ היינו דוקא לענין אכילה אבל לא לענין הנאה וודאי טעמו ולא ממשו אינו אלא מדרבנן דהא טכ"ע ילפינן ממשרת או גיעולי עכו"ם ואמרינן דיו ורק לענין אכילה וא"כ א"ש דצריך לימוד גבי כה"כ דנהי דאסור בהנאה ואם כן אפי' לא יהיה שתיה בכלל אכילה מ"מ יהי' אסור מחמת הנאה מכל מקום כיון שאין האיסור בעין י"ל דמותר ולא אסרה התורה אלא הנאה מגוף הדבר משא"כ בהמחהו דליתא לאיסורא בעיני' וגבי טעם אינו אסור בהנאה והכא נמי לא חשיב אכילה ושפיר צריך קרא דשתיה בכלל אכילה וא"ש ומזה ראיה לשיטת החק יעקב בה' פסח (סי' תמ"ב) דבל יראה ליתא בטכ"ע דלא כע"ש דהא אפילו לענין הנאה לא אמרינן טכ"ע כמו שהוכחתי לעיל

ועיין בפ"י בקונטרס אחרון לקידושין שבנה יסוד ההיתר מחדש דגבי חדש משקין היוצאין מהם אין כמותו מדאורייתא אליבא דר"י דקיי"ל כוותיה ואם כן ליכא למילף מהנך דאיכא למימר ערלה