בית אברהם לנדא טז

חי. מ"מ לאו לכ"ע חזי. אך כיון דבשר חי אינו מוקצה רק מחמת איסור בישול. וא"כ הוי כמו מוקצה מחמת איסור. אמרינן כיון דיש בני אדם הראוי להם. אף דלדידי' לא חזי שרי בטלטול. משא"כ בני מעיים ביו"ט כפירש"י דאין דרך לאוכלם ביו"ט. וא"כ הוי מוקצה מחמת גריעותא. ולא מהני מה שראוי לאחרינא. ודמי לבגדי עניים לעשירים

ואף אם נאמר דזה לא חשיב מחמת גריעותא דבגדי עניים לעשירים אינו חשוב כלל. אבל בני מעיים גם אצלו הם חשובים בימות החול רק ביו"ט [אינם חשובים]. מ"מ י"ל עפ"י מה שכתבו התוס' ורשב"א פרק כירה (מ"ו ב') דבמוקצה לאכילה אף דחזי לאחריני. מ"מ לדידי' אתקצי ע"ש. והרשב"א שבת (דף כ"ט) כתב דמוקצה אסורה בהנאה בידים. כגון לסמוך בו כרעי המטה בביצה ע"ש (ועיין מג"א סי' תק"א ס"ק י"ב וסי' תק"ז ס"ק ג' וסי' תק"ט סקט"ו. ויש להעמיס בכוונתו דברי הרשב"א). וא"כ כיון דמוקצה אסורה בהנאה בידים וחשיב כמו אכילה ולא מהני מה דחזי לאחריני רק לטלטול אבל לא לאכילה והנאה בידים. וא"כ שפיר מקשה איך אמר לשמעי' שדי בר מעי' לשונרא. הא כיון דלדידי' אתקצי מחמת דאין דרך לאוכלם ביו"ט. א"כ גם הנאה בידים אסורה. ולגבי אכילה והנאה לא מהני מה דחזי לאחריני. ואין להקשות לפי"ז דגם הנאת מוקצה אסור. מה דאמרינן שבת (דף קכ"ב) לא יעמיד אדם ע"ג מוקצה בשבת ופירש"י דלמא יטלטל. משמע דבלאו הכי לא אסור ז"א דמה שמעמיד הבהמה ע"ג מוקצה חשיב הנאה דממילא דמותר. משא"כ ליתן בידים לבהמה הוי כמו הדלקה דאסור במוקצה כנ"ל

דף קנ"ו ב' מתניתן מחתכין את הדלועין כו' עיין רש"י שפי' ומיהו סתמא לאו למאכל בהמה קיימא אלא לאדם. ולכאורה יש להבין לפמ"ש התוס' בחולין (דף כ"ו ב') דדלעת לא חזיא לכוס ע"ש. וכתבו נמי דסתם דלעת לאדם עומד. א"כ אמאי מטלטלין דלעת הא לא חזיא לאדם עתה בשבת ונהי דמאכל אדם מאכילין אותו ג"כ לבהמה. היינו משום דאכתי עומד לאדם ודמי למסיקין בכלים. אבל דלעת דלא חזיא לאדם. ועומד לאכילת אדם. א"כ לכאורה הוה מוקצה בשבת כמו בשר תפל לר"י דאסור משום דמקצה אותו מכלבים. וא"כ אמאי לא פליג ר"י ארישא. וצ"ל דודאי בשר תפל דאינו רוצה להאכיל לכלבים מיחשיב מוקצה לר"י ואסור בטלטול. דאכתי מקצה אותו מאכילת כלבים. ורק לר"ש שרי דלית לי' מוקצה. כמ"ש התוס' לעיל. אבל היכא דרוצה עתה להאכיל לבהמה שרי אף לר"י. וטעמא דמילתא דלא דמי לנבילה שנתנבלה בשבת. דעתה אינו עומד למילתא קמייתא דהא לעולם תהי' אסורה לאדם. אבל בשר תפל וכן דלעת אכתי נמי לאכילת אדם קיימא לאחר השבת שיבשלו אותם. ורק עתה מחמת איסור בישול בשבת אינם ראוים לאדם. אבל אכתי מיקרי מוכן לאדם. והראי' לזה דהא בחולין (דף י"ד) בעי למימר דר"י לית לי' מוקצה מחמת איסור כלל. כדאמרינן שם בסוגיא התם מעיקרא מוכן לאדם כו'. ופי' התוס' דפירושי' עומדת לאדם דהיינו לאחר השבת. ולכך בעי למימר בס"ד דזה לא חשיב מוקצה. מחמת דבע"כ מקצה אותו מחמת איסורא. ואינו דומה לשאר מוקצה דהם מדעת. כמ"ש הרשב"א והר"ן בחידושיהם לחולין. ונהי דמסקינן שם בסוגיא דאף מוקצה מחמת איסור דלא דחיא בידים אית לי' לר"י. היינו דההיתר שנתהוה אח"כ אין מועיל. כיון שנאסר בתחלת שבת. אבל להאכיל לבהמה ולכלבים בשר תפל. דלדידהו הוה ראוי בתחילת שבת. ואף דאינו עומד לכלבים מ"מ מיקרי מוכן לאדם. כיון דרק מחמת איסור בישול נאסר לאדם בשבת. מיקרי עומד לאדם. ודבר העומד לאדם בודאי מותר להאכיל לבהמה כמו מסיקין בכלים. ובשר תפל אסור לר"י היינו היכא שעדיין מחזיק אותו לאדם לאחר השבת. דאז הוי מוקצה גמור לר"י ואסור לטלטלו. וזה ברור ומוכרח ממתניתן. דהא חזינן דמודה ר"י בדלעת חי דאינו ראוי לאדם. ומ"מ מאכילין אותו לבהמה. ולפ"ז נראה דאותם בע"ח הראוים ליתן לכלבים חיים כמו שכתבו התוס' כאן ורוצה ליתן לכלבים בשבת. מותר לטלטלם. ואף שכתבו התוס' בשבת (דף מ"ה ב') ד"ה הב"ע דאית בי' אפרוח. דבע"ח הוי מוקצים לר"ש טפי מבשר תפל ע"ש. מ"מ בודאי לא עדיף מבשר תפל לר"י דאית לי' מוקצה. ומ"מ כשרוצה להאכיל לכלבים שרי בטלטול כדמוכח מדלעת חי. וטעמא דאכתי מיקרי מוכן לאדם. כיון דעומד לאדם לאחר השבת. ורק מחמת איסורא אסור היום. מ"מ מיקרי מוכן לאדם לענין זה דשרי להאכיל לבהמה כמו מאכל אדם דשרי לבהמה. וכמו מסיקין בכלים