בית אברהם לנדא קסט

(פ"ה מיסודי התורה) שנסתפק בזה וכתב מסברא דאינו יוצא כמו דלא חשיב אכילה לענין איסורי לאוין ע"ש. ובאמת לפמ"ש הוא בעצמו מקודם דאכילה גסה בודאי לא עדיף משלכד"א ע"ש אם כן נראה דודאי אינו יוצא כמו דאינו יוצא באכילה גסה וכן מוכח נמי מדברי התוס' בנזיר (דף כ"ג) דאין לחלק בין חיוב איסורים למ"ע דאל"כ לא הוה מקשה תוס' מידי מהא דאינו חייב על אכילה גסה ביוהכ"פ ומה שהביא הת"ח ראיה מהא דבלע מצה יצא נראה דבליעה שפיר הוה כדרך אכילתן ואף לענין איסורים חייב על בליעה בלא לעיסה וראיה מהא דאמרינן חולין (ק"ג ב') דמוקי בגרומתא זעירתא כו' והיינו שאכלו בבליעה בלא לעיסה ע"ש וא"כ מוכח דבליעה הוה כד"א. אך אפשר לדחות דדוקא בגרומתא זעירתא דרכו לאכול בבליעה כמו שפירש"י התם. אך נראה להביא ראיה מכתובות (דף ל') דמשני הגמר' בתחב לו חבירו בבית הבליעה ע"ש. ולפי דברי הת"ח קשה דהא הוה שלא כד"א וא"כ חיוב מיתה ליכא ואינו רק איסורא מדרבנן אלא ע"כ צ"ל דגם בליעה מיקרי כד"א וגם ראיה מנדה (דף מ"ב) בנבלת עיף טהור בתחב לו חבירו בבית הבליעה כו' אף דאכילה כתיב אלא צ"ל דהוה כד"א

ועיין בחידושי הר"ן שכתב בסוגיא זו להביא ראי' דדם שבישלו דאורייתא מהא דתנן לעיל (קי"ז) חומר בחלב מדם כו' ואמאי לא קאמר נמי שהחלב חייב בין חי בין מבושל משא"כ בדם כו' ע"ש והוא תמוה דהא אוכל חלב חי פטור כדאיתא פסחים (דף כ"ה) ועיין תוס' שם שכתבו דע"כ צ"ל דהקפה את החלב היינו באור דבחמה חי הוא ע"ש. וצ"ל דהר"ן סבר דבחמה שהמחו גם בחלב הוה כד"א ודוקא באכלו חי כמו שהוא דלא כמ"ש התוס' בפסחים

תוס' ד"ה אלא אם חמץ כו' ועיין בס' אור חדש על פסחים (כ"א ב') שהקשה על הא דכתבו תוספ' שנהנה מחמץ יהא בכרת לר"א דא"כ למה לי נפש לרבות השותה והביא הקושיא בשם משל"מ (פי"ג משגגות) וכעת לא מצאתי שם הקושיא ולפענ"ד לק"מ דהא כתבו התוספ' לקמן בד"ה היכא דלאו איסור הבא מאלי' כו' דגמ' מקשה מכלאי הכרם אף דלא כתב ביה אכילה מכל מקום לא אסרה התורה אלא כשהוא בעין ולעיל דפריך אכילה כתיב עדיפא מיני' פריך ע"ש וא"כ מבואר דאפילו בכהא"ג דלא כתיב אכילה ואסור בהנאה מכל מקום צריך קרא על משקין היוצאין מהן והיינו די"ל דלא אסרה תורה אכילה והנאה רק כשהוא בעין ולא בנשתנה למשקין רק דקושיית התוס' כאן דחמץ אסור בהנאה על הגמ' דפריך דאכילה כתיב בי' ולא מקשה סתמא דאין האיסור בעין משום דעדיפא מיני' פריך כמ"ש התוס' לקמן וע"ז שפיר הקשו דהא נהי דאכילה כתיב ביה מכל מקום הא אסור גם בהנאה ואם כן עיקר הקושיא משום דאינו בעין ולא הו"ל להקשות משום דאכילה כתיב בי' וע"ז שפיר תירצו דמ"מ קשה דאמאי חייב כרת הא אכילה כתיב והנאה ליכא כרת אבל באמת אפילו אם יהי' אהנאה כרת מ"מ צריך ריבוי על המחהו משום דאיסור אינו בעין כמ"ש בכלאי כרם וא"ש

תוס' ד"ה חמץ לא אתי מיני' כו' וא"ת חלב נמי כו' לפמ"ש התוס' לקמן דנבלה לא היתה לה שעת הכושר משום דגם בחיי' היה איסור אמה"ח או שאינו זבוח ואם כן גם חלב לא הי' לו שעת הכושר דאפילו במעי אמו היה עליו איסור שאינו זבוח כמ"ש התוס' שבועות (דף כ"ד) בד"ה האוכל נבלה כו' ע"ש ונראה דיש לחלק דדוקא נבלה שייך לומר לא היה לה שעת הכושר מחמת איסור שאינו זבוח דהא גם עתה יש איסור זה דאינו זבוח חוץ הלאו דנבלה משא"כ בחלב דעתה לאחר שחיטה אזיל ליה איסור דאינו זבוח רק מחמת איסור חלב ואיסור חלב היה לו שעת הכושר במעי אמו דלא היה אסור מחמת זה רק מחמת אינו זבוח. אך לפמ"ש התוספ' לקמן דמיקרי לא היה שעת הכושר מחמת איסור אמה"ח למ"ד לאברים עומדת ואף דעתה אזיל ליה איסור אמה"ח וא"כ ה"ה בחלב נמי י"ל דלא היה לו שעת הכושר דהא מ"מ היה איסור דאינו זבוח במעי אמו

באו"ד וי"ל דחמץ כמו שהוא עתה כו' יש להקשות לשיטת רש"י, לעיל (דף ל' ב') דשהיי' במיעוט בתרא הוה ספיקא דאורייתא איבעייא דלא איפשטא א"כ אכתי משכחת חלב דהי' לו שעת הכושר דהא חלבו של שליל מותר לשיטת רוב הפוסקים כר"י לעיל (דף צ"ב) אפילו בבן ט' חי דמרבינן כל בבהמה תאכלו ואם נתנבלה בשחיטה אזי צריך שחיטת