בית אברהם לנדא קסח

להו איסור חל על איסור בכולל ואף בשווין כמו נבילה על גיד הנשה ואחות אשה על אשת אח בכולל דחל בשווין כדאיתא יבמות (שם) וה"נ לא מיקרי קל על חמור דמאן לימא דחלב חמור מחמת איסור כרת דלמא הקדש חמור דאסור בהנאה וגם חלב הותר מכללו דמיקרי קל כדאיתא חולין (דף ק"ג א') וא"כ לא מיקרי מעילה נגד חלב קל רק שווים ובשווים ודאי מצינו לחכמים דאית להו איסור חל על איסור בכולל וצ"ע. וחוץ לזה דברי רש"י הנ"ל מחוסרים הבנה מאוד שכתב דלכך לא מקשה מאשר לה' לרבות איסורין דמצי למימר דאתיא כרבנן דאכתי לר"ש למה ליה האי קרא. וכן מה שכתב אח"כ דהא לא אשכחן בחולין אלמא דשאני לן בין חולין לקדשים ג"כ אין לו פירש דהא קאמרינן בגמ' דתנאי היא ומאי קושיא מאותו הברייתא דסברא דקדשים הכל מודים דאחע"א על ברייתא אחרת דסברא דקדשים שוה לחולין ונראה דכוונת רש"י הוא דלכך לא אקשי מפסוק דאשר לה' דהוה מצי למימר דעיקר קרא צריך לדרשא אחרינא והא דנקיט הברייתא מפסוק אשר לה' הוא רק אסמכתא בעלמא כמו שמצינו סוגיא זו בכמה מקומות בש"ס דעל זה לא צריך כלל לימוד דאיסור טומאה יחול על איסורין כיון דאתי כרבנן דאחע"א ממילא ידעינן דחייב משום טומאה אבל מפסוק דכל חלב שפיר מקשה דע"כ הקרא מיותר דאי לאו הכי היאך מצינו למילף דאיסור מעילה חל על חלב ונהי דהברייתא סברא דאחע"א מ"מ קל על חמור לא חל וע"כ צ"ל דהפסוק מיותר ללמוד דבקדשים אחע"א וא"כ קשה למ"ד דגם בקדשים אין אחע"א האי קרא מה עביד ליה כן נראה לי. בכוונת רש"י ז"ל

עוד יש לראות לפמ"ש רש"י חולין (ק"א) דאיסור הנאה הוה איסור מוסיף אם כן מה זה שכתב רש"י כאן דהא לא אשכחן בחולין דיחול קל על חמור דהא באיסור מוסיף ודאי חל קל על חמור לרבנן כדאיתא לעיל (דף י"ד ב') דחל איסור אשת אח על בתו אף דהוא קל על חמור דבתו במיתת ב"ד ואשת אח בכרת אלא ע"כ דבאיסור מוסיף שפיר חל קל על חמור וכן כתבו תוס' יבמות (דף ל"ב ב') וה"נ נמי הוה איסור מוסיף לשיטת רש"י דחשיב איסור הנאה איסור מוסיף וצ"ע

חולין דף ק"כ תנן התם הקפה את הדם ואכלו כו' נפש לרבות את השותה כו' תוס' ד"ה לרבות השותה כו' וא"ת ל"ל קרא יש להבין אמאי לא הקדימו קושייתם על המקשן אכילה כתיב בה והא שתי' בכלל אכילה ונראה דהנ' הר"ן בחידושיו כתב דנהי דמוכח דכל היכא דאסור באכילה גם שתי' אסורה כמו ביוה"כ אבל הכא צריך קרא דמשקין היוצאין מהם יהיו כמותם ומה בכך דשתי' חשיבא כמו אכילה מכל מקום המשקין לא נאסרו ע"ש ומה שהתוס' מיאנו בזה היינו דהר"ן אזיל לשיטתו שהסכים לדעת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואם כן שפיר צריך קרא על המחהו וגמעו דה"א דלא נאסר כלל היכא דשינה האיסור ואינו בעין כבראשונה ואינו ענין להך דשתי' בכלל אכילה משא"כ לשיטת התוספ' דטכ"ע דאורייתא ואם כן כיון דאפילו על טעמו חייב מכש"כ על המחה גוף הדבר רק דצ"ל דצריך קרא דשתיה בכלל אכילה דזה לא נלמד מטעם כעיקר די"ל דוקא בנבלע בדבר מאכל כמ"ש התוס' לעיל (דף קי"ב ב') ד"ה ורוטבן וקיפה כו' ושפיר הקשו דל"ל קרא ולפ"ז ניחא דלא הקשו מקודם די"ל דסוגיא אזלא למ"ד טכ"ע לאו דאורייתא וי"ל כתירץ הר"ן להכי הקשו התוס' אשינויא דאכתי תקשה למ"ד טכ"ע דאוריית' דל"ל קרא דנפש לרבות השותה וא"ש

תוס' ד"ה לחם עוני אמר כו'. ולדעתי י"ל דלכך לא נקיט הגמ' טעמא דאכיל' כתיב דהא באמת לפי המסקנא דמרבינן המחהו וגמעו בכל איסורין דילפינן מהנך דמרבינן בשותה אם כן ממילא אף לענין מצות עשה יהא יצא כיון דילפינן מהנך דאף שתי' בדבר מאכל הוה כאכילה לכך נקיט הגמ' טעמא רוויחא לפי האמת דנהי דשתיה הוה כאכילה מכל מקום אינו יוצא דלא מיקרי לחם ועיין בת"ח שכתב לתרץ קושיית התוספ' דהפירוש בגמרא אכילה כתיבה ביה היינו שהוא שלא כדרך אכילתן משא"כ במצה יוצא שלא כד"א דהא בלע מצה יצא ע"ש והנה מה דפשיטא לו טובא דיוצא במ"ע שלא כד"א אינו נרא' כן דהא אכילה גסה לאו אכילה היא אף במ"ע כמ"ש התוספ' בנזיר (דף כ"ג) ד"ה פסח מיהא קא עביד כו'. ומכש"כ שלכד"א דבאכילה גסה המאכל בעצמו ראוי רק שהוא שבע ועיין במשל"מ