בית אברהם לנדא קסו

בכזית ולא בעינן פרוטה ושפיר מקשה הגמ' אך אכתי קשה מאי מקשה הגמר' וכ"ת נותר דאיסור חמור כו' והא נבילה דאיסור קל כו' והא אמרינן חולין (דף ק"א א') דלכך לא חייל לריה"ג טומאת הגוף על טומאת בשר דמאן לימא דטומאת הגוף חמור דלמא טומאת בשר חמור דלית לי' טהרה במקוה ע"ש וא"כ ה"נ מאן לימא דיוה"כ חמור מחמת איסור כרת דלמא נבלה חמורה דיוה"כ בכותבת ונבילה בכזית אך צ"ל דהכי מקשה הגמרא דאי אמרינן דלר"ש לא חשיב יוה"כ חמור נגד נבילה אם כן אף נותר נגד הקדש לא חשיב חמור דמאן לימא דנותר חמור מטעם כרת דילמא הקדש חמור מחמת דחל אשוה פרוטה אף דליכא כזית ולאיסור נותר בעינן כזית אפילו לר"ש דאית ליה כ"ש למכות מכל מקום לקרבן בעינן כזית ולהקדש אפילו בפחות מכזית רק בשוה פרוטה מביא קרבן וגם איסור הקדש חמור מחמת איסור הנאה וחייב קרבן על הנאה גרידא משא"כ באיסור נותר ואם כן כי היכא דלא חשיב ר"ש חמור יוה"כ נגד נבילה מחמת שיש חומר גם כן בנבילה ה"נ אינו חשוב חומר נותר נגד מעילה אבל לפמ"ש דע"כ קושיית הגמר' הוא מאיסור לאו דלא תוכל כו' דחייב בכזית אבל לא מאיסור מעילה כיון דאין כאן שוה פרוטה והוה רק חצי שיעור ואם כן הדרא קושיא לדוכתי' דהיאך מוכח דלר"ש לית ליה חמור על קל דהתם גבי יוה"כ לכך לא חייל דלא מיקרי חמור מחמת שיש גם כן חומר בנבילה דלא בעינן כותבת אבל נותר נגד איסור הלאו דלא תוכל לאכול הוה חמור ממש דזה בכרת וזה אינו אלא בלאו גרידא וליכא שום חומר נגדו באיסור עולין כיון דליכא לאו דמעילה רק אזהרת דלא תוכל לאכול דאינו רק באכילה וגם דוקא בכזית לא בפרוטה כמ"ש המשל"מ (בפ"א ממעילה) ואין לדחוק ולומר דלר"ש לענין מלקות ביוה"כ לא בעינן כותבת כיון דסבר כ"ש למכות דזה דוקא לענין שיעורא דכזית אבל לענין יוהכ"פ דנפיק מקרא דלא תעונה דבבציר מהכי לא מיתבא דעתיה לא אשכחן דפליג ר"ש וצ"ע כעת

תוס' ד"ה ומי אית ליה לר"ש כו' וא"ת מאי פריך דילמא שאני יוהכ"פ כו' עיין בשאגת אריה (תשובה ע"ו) שתירץ שם קושיית התוספ' דהוה איסור מוסיף דביוהכ"פ חייב אפילו שלא כדרך אכילה דלא כתיב אכילה ועיין שם שהקשה על זה דאם כן מה פריך שבועות (דף כ"ד ב') מהא מתניתין דאמאי לא חשיב ה' חטאות כגון שנשבע ע"י כולל דלמא לית ליה כולל רק מוסיף ויוה"כ מוסיף ותירץ דגם הקדש חל שלא כדרך הנאה ושפיר מוכח דמתניתין סברא איסור כולל וכתב שזה שלא כדברי התוס' בפ' כל שעה שכתבו בפירוש שגם הקדש אינו חל אלא כדרך הנאה ע"ש ולדבריו קשה דאם כן מאי קאמרינן לקמן בגמ' תדע שכן הוא דהא רבי כו' דהא איסור מיתה קל הוא ואתי איסור כו' דתניא רבי אומר כל חלב לה' ומאי מקשה דהא מעילה אחלב הוה מוסיף דאסור אפילו שלא כדרך אכילה ומוסיף חל קל על חמור כמ"ש התוס' יבמות (דף ל"ב) ומוכח ממתני' דהבא על בת בתו לעיל (דף י"ד ב') אלא ודאי דאף בהקדש בעי דרך אכילה והנאה כמ"ש התוספ' בפסחים (דף כ"ו) וגם קשה מפסחים (דף כ"ט א') דמוקי הברייתא דאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל כר' נחוניא בן הקנה דכרת פוטר מתשלומין ולדבריו קשה דהיאך קתני סתמא דלא מעל הא משכחת דאכיל שלא כדרך אכילה דמחמת חמץ פטור דאכילה כתיב בי' וא"כ מעל לפי דבריו כיון דליכא כרת וגם בגוף הדין שהמציא דביוהכ"פ חייב שלא כדרך אכילה אין נראה כלל כיון דממעטין אוכלים שאינם ראוים לאכיל' גבי יוהכ"פ מטעם דלא תעונה כתיב פרט למזיק וא"כ כל אכילה שלא כדרכה מיקרי מזיק דמסתמא כיון דאינשי לא אכלי' ליה כך בודאי אינו יפה לגוף ומזיק מיקרי. ומ"ש השאגת אריה (בסימן ע"ה) דדוקא אוכלין שאינן ראוים משום דלא הוה עליהם שם אוכל רק עפרא בעלמא דבריו תמוהים הרבה דהא גם חומץ חי פטור ביוהכ"פ משום משקה שאינה ראויה ובודאי דחשיבי משקה וחייב עליה לאחר שיתן בה מים רק השתא דשתי שלא כדרך שתיית בני אדם פטור וה"נ באכל חלב חי ביוה"כ בודאי פטור דגם זה הוה אוכל שאינו ראוי עתה אף דחזי לאחר בישול וכן ציר ומורייס בודאי אוכל גמור הוא ע"י טיבול או דבר אחר רק כיון דאכל בעיני' שלא כדרך אכילה פטור והטעם דאף דלא כתיב אכילה רק לא תעונה מכל מקום אכילה שלא כדרכה מיקרי עינוי דלא מייתבי' דעתו בכך. ועוד הרי בפירוש אמרו שם