בית אברהם לנדא קנה

חוץ כמבואר זבחים (דף קי"ב ע"א) במתניתין דאף מום עובר שהקריבו בחוץ פטור ולכך נקיט עוף דאין מום פוסל בו רק מחוסר אבר כדאמרינן אין תמות וזכרות בעוף כמבואר תמורה (י"ד) ומנחות (כ"ה) ואין לדחוק ולומר דדוקא חתיכת העור הצוואר חשיב מום משום דהוא בגלוי משא"כ חתיכת חצי קנה דמום אינו פוסל בפנים כדאיתא בכורות (דף ל"ט) וא"כ י"ל דקושיית התוס' הוא דמיירי בידוע שהקנה פגום מבפנים ומבחוץ נתרפא העור דלא חשיב מום מחמת דמום שבפנים לא חשיב אבל זה אינו דמלבד דוחק גדול ומציאות רחוק מ"מ לא אתי שפיר דלרב הונא דעשה בו מעשה דהוא אסרה ואף בחתיכת חצי קנה כמ"ש הש"ך ואחרונים א"כ חזינן דאף בלא מעשה שחיטה כלל נאסר דהא חתיכת חצי קנה לאו כלום הוא אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דהא אפילו נפסק כשר ואינו בשחיטה כלל מ"מ נאסר מחמתו כיון דעשה מעשה בגוף הבהמה וא"כ אפי' בחתיכת עור הצוואר לבד חשיב מעשה ונאסר וא"כ אי מיירי דנתרפא אח"כ הצוואר רק הקנה נשאר פגום אכתי תקשה דמדמחתך פורתא בעור הצוואר נאסר ואח"כ מחתך בעפר הוא וא"כ לא משכחת בבהמה כלל אבל בעוף שפיר משכחת לה שעור עם חצי הקנה פתוח דאין מום פוסל בה

וא"ל דקושיית התוס' דלינקוט עולת העוף כמ"ש רש"י כאן. ז"א דלשיטת התוס' חייב בעוף אפילו בעולה אף על שחיטת סימן אחד לבד כיון דבחולין חשיב שחיטה וא"כ לא הוי משני תוס' מידי אלא ע"כ צ"ל כמ"ש המהרש"א שם דתוס' סוברים כלישנא דרש"י דכל הקושיא דליתני זבח אבל חטאת ועולה כהדדי נינהו וא"כ קשה טובא מה שהקשיתי עליהם דבבהמה לא משכחת כלל חצי קנה פגום דא"כ אינו חייב משום שחוטי חוץ דאינו ראוי לאוה"מ מחמת המום וצ"ע

ונראה לומר ע"פ מה שהקשו תוס' ב"ק (דף ע"ו) ד"ה שחיטה שאינה ראוי' דהא אפשר לפדות כיון דהוה מום שחיטה כדמוכח בסוגיא זו לקמן דאמר מדמי פסח מי אידחיא ותירצו דבסוף שחיטה לא הוה מפרכסת כחי' והקשו לר"ש דאית ליה לרבנן דקדשי מזבח לא בעי העו"ה ותירצו דמום לאחר מיתה לא חשיב מום ע"ש. ולכאורה תמוה טובא דהא מסוגיא זו מוכח לקמן דגם התחלת שחיטה מיחשב מום ולכך לא קאי לשלמים דחזיא לדמי פסח ובתחלת שחיטה אכתי הוה כחי ואף דאח"כ נשחט כולו וחשיב כמת מ"מ לר"ל לא בעי העמדה והערכה במום שהי' מחיים. ונראה לומר דודאי אף דתחילת שחיטה חשיב מום מ"מ מה שאמרה תורה דקדוה"ג יצא לפדיון ע"י מום היינו משום שאינו ראוי עוד להקרבה משא"כ בתחלת שחיטה אף ששחט מקצתו בחוץ מ"מ לר"ל דאית ליה בסוגיא זו אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא מחייב אמיעוט סימנין בחוץ וה"ה דהקרבן כשר כיון דגמר השחיטה הי' בפנים ושפיר קרינן ושחטו פתת אהל מועד דבתר גמר השחיטה אזלינן וא"כ כל זמן שלא הי' גמר שחיטה אינו ראוי לפדיון אליבא דר"ל דאית ליה אינה לשחיטה אלא לבסוף ורק בגמר השחיטה ואז מיחשב כמתה וא"כ שפיר תירצו התוס' דר"ל מודה במום דלאחר מיתה דלא מהני

והא דאמרינן לקמן בסוגיא זו מדמי פסח מי אידחא דחזי לפדות בהתחלת השחיטה היינו דשם לפי מה דמסיק דמיירי שהיו הבעלים נדחים לפסח שני וסתמא לפסח קאי רק דמקשה דמתחלת שחיטה דלא חזיא לפסח א"כ לשלמים קאי וע"ז משני שפיר כיון דאינו ראוי לפסח א"כ לאחר תחלת שחיטה חשיב מום דהא אינו ראוי לגמור לשם פסח דלאו זמני' הוא וממילא קאי לדמי פסח דדוקא מותר פסח לאחר הפסח קרב שלמים אבל קודם פסח אם נפל בו מום בודאי קאי לדמי פסח והכא כיון דראוי לפסח שני ועומד לפסח א"כ לאחר תחלת שחיטה חשיב מום כיון דאינו ראוי לגמור לשם פסח דלאו זמנו הוא וקאי לדמי פסח משא"כ בשחוטי חוץ אליבא דר"ל דאית ליה אינה לשחיטה אלא לבסוף ולאחר תחילת שחיטה בחוץ ראוי לגמור בפנים א"כ לא חשיב מום דהא עדיין ראוי לגמור בעזרה וראוי לפתח אהל מועד ולר"י דאית ליה ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ בתחלת שחיטה בחוץ אינו ראוי לפתח אהל מועד דבעינן כל השחיטה בפנים והכא הי' מקצת שחיטה