בית אברהם לנדא קנד

אבל מ"מ י"ל דהוה שחיטה לטהרה מידי נבילה אף דנאסר בהנאה והא דלא אסרינן באמת מטעם כיתותי מיכתת שיעורו י"ל כיון דגוף הסימנים לא בעי שיעור חשוב רק אפילו הם קטנים מאוד כשרים הם לעשות שחיטה לא שייך לומר מיכתת שיעורי' ודמי ללחי עיין באו"ח (שס"ג סעיף ח') שהטעם דלא בעי אלא שיעור זוטא לא אמרינן כמ"ש וא"כ אפשר דגבי סימנין נמי אמרינן כן

שם ע"ב גמ' אי הכי מאי אריא חטאת לישמעינן זבח כו' קשיא לי דילמא אתי הברייתא כר"מ דאית ליה בקידושין (נ"ג) דהקדש אפילו במזיד מתחלל ולר"מ אף בשלמים דאין בהם מעילה מ"מ מתחלל כמבואר פסחים (דף כ"ו ב') בהדיא ומוכח חולין (דף ל' א') דשחיטה הוה מום לפדות על ידו ואף שחיטה פורתא הוה מום כדמוכח שם דאי לאו הכי לא משני מידי וא"כ י"ל דהברייתא אתי כר"מ דאף במזיד מתחלל וא"כ לא מצי למינקט זבח דאינו חייב משום שחוטי חוץ דמיד דשחט בה פורתא לשם ע"ז מעל ויצא לחולין דאף דקיי"ל דהקדש קדושת הגוף אינו יוצא במעילה לחולין ויש מועל אחר מועל בבהמה וכלי שרת כמבואר מעילה (י"ט ב') היינו טעמא משום דקדוה"ג אינו יוצא בפדיון ולכך יש מועל אחר מועל משא"כ בשחט בה פורתא דחזי לפדות וא"כ דמהני פדיון א"כ בשחט פורתא לע"ז ועשה תקרובות מיד מעל ויצא לחולין ואף אם נימא דמיירי שהי' מזיד וידע שהוא הקדש רק שוגג על שחוטי חוץ שסבר שמותר לשחוט בחוץ מ"מ לר"מ גם במזיד מתחלל וא"כ לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא כבר נפיק לחולין ולכך נקיט בעוף בחצי קנה פגום דלא יצא לחולין בגמר שחיטה דאז לא מהני פדיון דהוה כשחיטה ואינו בהעמדה והערכה וגם בעופות לא מהני פדיון שאין פדיון אלא בבהמה כדאיתא מנחות (דף ק' ב') במתניתין ע"ש ועיין ב"ק (דף ע"ו א') תוס' ד"ה שחיטה שאינה ראויה ע"ש שכתבו דבגמר שחיטה אינו ראוי לפדיי' אפי' בהמה

ונראה לפמ"ש התוס' ב"ק (דף צ"ט) דדוקא באחר שהתכווין להוציא מידי הקדש הוא דאין מועל אחר מועל אבל בגזבר שהוא ת"י יש מועל אחר מועל א"כ ה"נ כיון דמיירי שבעלים של החטאת שחט אותו כדאמרינן כיון דקניא לכפרה כדידי' דמי א"כ לא נפיק לחולין ולא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו ובהמותר נשאר הקדש ואינו יכול לאסור דבר שאינו שלו. ובהכי ניחא מה דקשיא לכאורה על מה דמשני הגמ' דלכך לא נקיט זבח כיון דקניא לכפרה כדידי' דמי ואמאי לא נקיט זבח באם אחר שחט דודאי אינו יכול לאסור כיון דהקרבן לאו שלו הוא ולפי הנ"ל א"ש דבאחר א"כ נפיק לחולין תיכף בשחט פורתא דהוה כמו נתנו לחברו שלא מעל אלא הראשון וא"כ אח"כ נאסר כיון דנפיק לחולין דידי' הוא וחשיב שוב מחתך בעפר כנ"ל

שם גמ' הב"ע כגון שהי' חצי קנה פגום עיין חולין (דף ל') בתוס' ד"ה כגון ששחט שכתבו דלא כרש"י דמיירי בעוף רק אפילו בבהמה מחייב כיון דהוה שחיטה בעוף ע"ש ולכאורה יש להקשות על דבריהם מהא דמקשה שם בסוגיא דאי אמרת אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט בה פורתא אידחא לה מפסח אידך כי שחיט שלמים קא שחיט הא כמו דאמרינן לענין שחוטי חוץ דמחייב אסימן אחד כמו כן ראוי לומר בכל הפסולין שיפסלו בשחיטת סימן אחד אפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף דשחיטת סימן אחד מיקרי שחיטה בקדשים הואיל ומהני בחטאת עוף וא"כ אם שחט סימן א' לשם פסח מיפסל אליבא דכו"ע וא"כ מה מקשה דילמא מיירי ששחט הקנה קודם ועד שמגיע לרובו לא אידחי מפסח דהא אכתי אינה טריפה וראוי להשהותו על פסח שני וא"כ בהשלים אח"כ לרוב שפיר נפסל משום שחיטת פסח דהא בסימן אחד מקרי לשיטת התוס' שחיטה אליבא דכ"ע הואיל וחשיב שחיטה גבי עו וצ"ל דמ"מ אינו ראוי מחמת דחשיב מום דאף שחיטת חצי קנה מיקרי מום ולא עדיף מחתיכות עוף הצוואר שכתבו התוס' חולין (כ"ח ב') בד"ה אתא כי קא ממסמס כו' דהוה מום וא"כ אינו ראוי להשהות אותו על פסח שני

ולכן תמוה לי מאד דברי התוס' שהקשו שם מסוגיא זו לשיטתם דאף על בהמה חייב בשחיטת סימן א' דאמאי לא נקיט זבת ובחצי קנס פגום הא מיקרי מום וא"כ אין חייב משום שחוטי