בית אברהם לנדא קנו

בחוץ א"כ הוה מום דראוי לפדיי' מ"מ לא קשיא אליבא דר"י דהא אליבי' בעינן העמדה והערכה אף בקדשי בדק המזבח

ולפ"ז נראה דחצי קנה פגום לא הוה מום דהא סוף סוף יצטרך לחתוך הקנה בשעת שחיטה ומה לי אם בשעת שחיטה יעשה כן או אם הוא קודם לכן ולא חשיב מום רק דבר שאין צורך לעשות בו אח"כ

ומה שכתבו התוס' לעיל דלכן לא אפשר להפריד העור ולבדוק הושט משום דחשיב מום נראה לומר דבודאי אם לא יעשה רק חתך קטן בעור הצוואר אי אפשר לבדוק הושט לידע אם לא ניקב וגם אי אפשר לצמצם אח"כ השחיטה שתהי' ממש בחתך הקטן רק דצריך להפריד מעור הרבה לבדוק בכל סביבותיו אם אין שם נקב וע"ז שפיר כתבו דחשיב מום דהא אין צריך להפריד כ"כ מעור בשעת שחיטה וכיון דאפשר בלא זה בשעת שחיטה חשיב מום אבל בחצי קנה פגום מה שנצרך לעשות כן בשעת שחיטה אף אם נעשה מקודם לא חשיב מום והא דאמרינן לקמן דלא אדחיא מדמי פסח מחמת דראוי לפדי' דחשיב מום היינו כמ"ש לעיל משום דאינו ראוי לגמור השחיטה לשם פסח דהוא קודם זמנו ולפ"ז שפיר מקשה התוס' דלינקוט זבח וחצי קנה פגום דלא חשיב מום כנ"ל

אלא דאכתי קשיא לי טובא לדברי התוס' כאן בסוגיא שכתבו דאף בבהמה כו"ע מודים דחייב על סימן א' בשחוטי חוץ הואיל וחשיב שחיטה בעוף א"כ אכתי תקשה קושיית התוס' בב"ק (דף ע"ו) לר"ל דיועיל פדיי' בקדשים שנשחטו בחוץ דהא תיכף בשחט סימן אחד חשיב מום דהא אינו ראוי לפתח אוהל מועד ובסימן א' אכתי מיחשב העמדה והערכה והוה כמו דנפל בו מום מחיים וא"כ אף שגמר אח"כ השחיטה וחשיב כמתה מאי בכך הא לר"ל קדשי מזבח לא בעי העמדה והערכה

דף פט ב' גמ' אלא קסבר אין בגידין בו כו' עיין ראש יוסף שהקשה לשיטת הרמב"ם (פ"ח ה"ו מה' מאכלות אסורות) דחייב שתים בגיד של נבלה והיינו משום דאחשבי' רחמנא לאכילת גיד ממילא חייב נמי משום נבלה ודוקא גבי טמאה פטור משום דלא שייך אחשבי' דהא פטור משום גיד מקרא דבשרו מותר ע"ש וא"כ קשה דנהי דאין בגידין בנ"ט מ"מ חייב משום קדשים דהא אחשבי' התורה ע"ש. ונראה לומר דהא איתא בפסחים (דף כ"ב) דאי אמרינן אין בגידין בנ"ט א"כ גיד הנשה אסור בהנאה ע"ש ואמרינן פסחים (דף ו') דשני דברים אינם ברשותו כו' והיינו משום דאיסור הנאה אינו חשיב שלו וא"כ אי אמרינן דגיד אסור בהנאה א"כ לא חל עליו איסור הקדש כלל דאינו בידו להקדישו וחשיב אינו שלו ולא שייך דפשטה קדושה בכולה דדמי לבהמה של שני שותפים דהקדש של אחד לא פשטה בכולה משום דאיכא דעת אחרת כדאיתא קדושין (דף ז') וה"נ כיון דאיסור הנאה אינו שלו חשיב כדעת אחרת

שם תוס' ד"ה ואתי איסור מוקדשין כו' ואף ע"ג דתנן לקמן ואינו נוהג בטמאה כו' ועיין מהרש"א שכתב דתוס' סברי דפשטי' דמתניתין משמע מטעם דאין איסור חל כו' וקשה הא איתא לקמן (דף צ"ו) דאכלו ואין בו כזית לוקה משום גיד דבריה הוא וא"כ היכא תני סתמא דאינו נוהג דהא חייב ואפילו באין בו כזית משום גיד ונגד איסור טומאה לא הוה אלא חצי שיעור ושפיר חייל כדכתבו התוס' שבועות (דף כ"ג ע"ב) וא"כ שפיר יש במציאות דינהג בטומאה וצ"ע

דף צ ע"א תוס' ד"ה קדשים דאיסור כרת כו' וא"ת ונימא מגו דאיתוסף איסורא לגבוה כו' ולכאורה דבריהם תמוהים מאד דהא הכא מיירי בשלמים כדמוקי בוולדות קדשים ולא שייך בהם איסור העלאה לגבוה וראיתי בס' ראש יוסף שכתב שכוונת התוס' לאוקמי בעולה ובהקדיש עובר ע"ש והוא דוחק גדול אבל נראה דכוונת התוס' ע"פ מאי דאמרינן קדושין (דף ע"ז ע"ב) דזונה על חללה הוא איסור מוסיף משום דשם זנות פוסל בישראל ועיי"ש ברש"י שפירש דחשיב איסור מוסיף שם זנות אפילו דזנות זה לא הי' תחת בעלה מ"מ שם זנות הוא מוסיף בעלמא: